חלום שְׁעוֹן הצְּבָעִים

ביום 15.12.10 ציירתי, בעיקר פחם, ורק הספרות שעל פני לוח-השעות בעפרונות דיו צבעוניים; והעליתי בפייסבוק, כבר ב”דף ההמשך”, אחרי שסגרו את הדף של אלן שלי, וכתבתי: ג’וני מיטשל שרה עכשיו “קְרָא לה גרין…”, חוזרת ומשמיעה ברצף. “והחורפים לא יוכלו לְעַמְעֵם אותה… ולעיתים יהיה צער“… החלומות הישָנים כל כך חוזרים אליי אחרֵי כל השנים האלו, אֹשֶׁר שלי שֶׁאָבַדְתָּ לי מכאן, מתערבְּבִים עם גַּעְגּוּעַי אליךָ. ציירתי אותךָ בעתידךָ, ציירתָ אותי בהווה שלא היה של שְׁנֵינוּ. קוד הצבעים של השעון מפגיע בי לזכור; ובחלומי שמאז את פָּנֶיהָ, מִצחהּ נוגע ברצפה וּשְׂעָרָהּ כהה ארוך בּוֹכָה את אובדנךָ, לא ראיתי

כתבתי ביום 15.5.11: בחמישה עשרה בדצמבר חזר אליי קוד הצבעים של השעון שמִפַּעַם, בלתי מפוענח, התעקש מולי. לא זוכרת אחרי שנים רבות כל כך שעברו. בתווך הביט בי חלומנו שלנו, אהובי. קווי הזמן מתערבבים, והמרחב חתוך, משוסע כמוני
ביום 26.6.12 ‘קטמתי’ חלק מהציור, וכתבתי: אבל כשראיתי את ‘זה’ – ה’חיתוך’ הזה – שכאן עכשיו, ‘זה’ כבר לא ביקש הסברים. מה יש עוד לומר
FOCUS ON US
על שנינו
לא ‘כאן’, לא ‘עכשיו’, אבל – ביחד