תּוּלְתּוּשׁ מֶשִׁי גרין: סתיו אַלְפַּיִם וְשש-הושענא רבה התשפב/עשרים ושבעה בספטמבר אַלְפַּיִם עשרים וְאחת

הושענא רבה ה’תשפ”ב

5th, Final Entry

רגע לפני שנכנסתי, הורדתי מֵהצד החיצוני של דלת הכניסה אֶת המגנט עליו הִדבַּקתי בחובבנות אֶת הַמִּדְבָּקָה שכבר לא זוכרת מתי רכשתי כסוג של תרומה לעמותה ועל גבֶּיהָ עוד אִלְתַּרְתִּי שינוי מִ”שְׁתֵּי חתולות” ל”חתולה” אחרי שקברתי בכוחות עצמי אֶת גּוּגִי שלנו, בְּבֹקר אותה שבת האחד עשר ביולי שעבר, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי שלי

אחרֵי לילה מסויט, עִם בוקר שהתחיל מייד בסימן זוועות, תּוּלְתּוּשׁ כבר לא נעתרה לא לאוכל רטוב ואפילו לא לְמַיִם

What am I to do now, my Kamek
?

שאלתי אותך

Set her free

הגיעה תשובתך במיידי

“את יכולה להגיע; אני כאן עד שתים-עשרה”

הפתיע אותי הווטרינר שלנו, אליו התקשרתי לשאול מה, או בעצם: על מי, הוא ימליץ

הִקְדִּים שׁוּבוֹ למרפאה

As always you work miracles, my Love

“אילו זו היתה החתולה שלי הייתי מרדים עכשיו”

אמר כְּשֶׁהֵעִיף בה מבט ראשון, עוד בְּעוֹדָהּ בתוך הכלוב, אחרֵי שֶׁאספתי אותה, רובצת חסרת אונים על מטלית הרצפה בחדר המקלחת, וְחִבַּקתי וְנִשַּׁקתי, וְעָטפתי בפעם האחרונה באותה חולצת טריקו שֶׁנָּתַּתָּ לי בפעם הראשונה שֶׁלָּנְתִי בדירתךָ השכורה בירושלים, הַאִם אתה עוד זוכר, אהובי? וְכל הדרך במונית, הנהג שֶׁלקח אותנו עוד בשבוע שעבר נזהר בנסיעה, שֶׁתהיה נטולת מהמורות כְּכל שֶׁרק ניתן; וַאֲנִי מלטפת אֶת כַּפָּתָהּ השלוחה מִבַּעַד לסורגים, ואומרת לה: עוד מעט, תינוקת אהובה שלי. עוד מעט. לא יכאב יותר

Your Daddy awaits you; all the other pets await you

במקום בו לא כואב יותר מאום; במקום בו שִׁמְחַת-עולם

“הנה, נגמר”

אמר הווטרינר בְּעוֹדוֹ שולף אֶת המחט החוצה. היא כָּבְתָה כְּלַהֶבֶת גפרור תחת משב רוח פתאומי

הפעם לא אני אחפור וְאטמין וַאֲכַסֶּה; הִשְׁאַרְתּי שָׁם אֶת התשלום, וְהוא ישלח לי – כך הווטרינר הבטיח – צילומים מִשָּׁם. שלה, עטופה בציפית הישנה שֶׁלקחנו מִבֵּית אִמְּךָ אחרֵי שֶׁנפטרה, הַאִם אתה זוכר, אהובי? לפנֵי, ואחרֵי, שֶׁיַּטְמִין אותה

עכשיו היא איתך, תִּילְתּוּל שלךָ, וְעִם כל אַאוֹר פֶּט’ס, אהובי שלי. בָּאֵיןכְּאֵב, בָּאֵיןצַעַר; בַּטּוֹב

וֲאֲנִי לא בּוֹכָה עכשיו, אֲהוּב לִבִּי. לא בּוֹכָה

רק לִבִּי הוא שֶׁבּוֹכֶה בלי קול. הַאִם אתה שומע

?


יום לפני הושענא רבה ה’תשפ”ב

4th Entry

כל הזמן זכרתי “חורף אַלְפַּיִם וְשבע”, אבל ביומן תשס”ז שֶׁבָּדַקְתִּי כעת, כבר ביום שניים בדצמבר אַלְפַּיִם וְשש כתוב: ארגוס | ד”ר ענבר לביא | תולתוש (בלי ניקוד) חלק שניים חיסון בּוּסְט (באותיות לטיניות), וזה הֲרֵי היה אחרי לפחות כמה שבועות לאורכם הִתעקשתָּ לתת לה מַיִם וְאוכל על גבי סורג החלון בדירתנו השכורה ברחוב אבא חלקיה, לאחר שהשניים האחרים מֵהַשֶּׁגֶר שֶׁהָיוּ מטפסים על הרשת בה סגרתָּ אֶת מרפסת הסוכה נעלמו, ונותרה רק היא, בת פחות מחודשיים, מסתננת פנימה הביתה למרות מחאוֹתַי

You know I feed them all on my walks with Bonbon & Kenya, My Love; Please don’t encourage her to come inside

אבל באחת הפעמים כשנכנסה (וְהיתה יוצאת אחר-כך לענייניה, כ”חתלתולת-חוץ”), הִבחנוּ כי היא מקוררת. וּכדרכְּךָ לקחתָּ לווטרינר וְחזרתם עִם תרופות עבורהּ. וְאמרתי לךָ כי אין טעם לטפל אִם נניח לה לצאת החוצה, יש להשאיר בבית עד שתחלים; אבל היה לי ברור שֶׁלֹּא נשאיר אצלנו, עִם סילביה חתולת הָאלפא שלךָ וְקֶנְיָה הכלבה שלךָ וּבוֹנבּוֹן הכלב שֶׁהֵבֵאתִי יחד עִם חתולַי שִׁיבָּה וּמוֹרִיץ מִגבעתיים, וְקָטוֹנְשׁוּ, “הַזָּנָב עִם חתול” כפי שֶׁכִּנִּיתָ אותו, המשותף הראשון שלנו, כי כמה מזונבים אפשר בדירה אחת

וְכמה צחקתָּ, אֲהוּבִי הטוב, כאשר טִפַּסְתִּי נואשת על החומה התלולה מֵאחורֵי הבניין, קוראת: “תולתוש! בואי הביתה! בואי לְאִמָּא!”, כאשר הקטנה התגנבה החוצה בעד חלון שנפתח לרגע וְהיא טרם החלימה מֵהַהִתקררוּת

כשנעתרה לבסוף לבוא אל חֵיקִי אחזתי וְהכנסתי אותה הביתה איתי, זועפת; וְאתה עוד מִקודם ידעתָּ שהיא אִמְּצָה אותנו, כמו שאומרים בִּשְׂפָתְךָ

FOR KEEPS

וְשֵׁם החיבה שלה בְּפִיךָ היה תִּילְתּוּל וְשִלַּבְתָּ תצלום שלה בתוך נוף של גשר עץ מתוח על אגם, כשומר המסך של הסמארטפון שלךָ מֵאז וְעד יוֹמְךָ האחרון

בביקור אצלו, יום לפני ערב סוכות, הווטרינר עֲדַיִן (?) לא מישש גידול. אבל שום ספק לגבי כֶּשֶׁל הַכְּלָיוֹת. שוב, זריקת סטרואידים (כן, אני יודעת; שימוש לאורך זמן יגרום לדימום בדפנות הפנימיות של מערכת העיכול). וּמרשם, להתחיל לתת לה חצי כדור מֵהיום הרביעי אחרֵי הזריקה למשך חמישה ימים. וְלהיות איתו בקשר כשחוזר מחופשת חג הסוכות, למחרת שמחת-תורה. “… וְאִם לא תהיה השתפרות … אַתְּ יודעת שתצטרכי להרדים אותה, נכון?” (כן, אני יודעת.) וְהנה, קִבְּלָה כבר אֶת חמש המנות בִּבְלִיעָה (כל חצי זעיר של כדור מגולגל בתוך מעט חמאה; אוספת אותה מֵהָרְבִיצָה המדוכדכת אֶל חֵיקִי, פותחת אֶת פִּיהָ, מחדירה, סוגרת וּמחליקה באגרוף על גְרוֹנָהּ מִלמעלה למטה. כבר לא זוכרת מתי וּמִמִּי למדתי להמריץ כך אֶת רפלקס הַבְּלִיעָה). “המגמה מעורבת”, עניתי לַאֲהוּבַת לב הגרינים שֶׁדָּרְשָׁה בִּשלום שְׁתֵּינוּ בְּשַׁבָּת חוה”מ סוכות. “… אוכלת ממש מעט פריסקי’ז רטוב בבוקר ובערב, ועוד פחות מכך האוכל המותאם לבעיות כִּלְיָה קֵיי דִי יבש … ושותה המון מים… ומידי פעם יוצאת אל אדן החלון של חדר המגורים ובכל אופן מתמתחת ומגרדת בציפורניים את הקיר … ואת רוב הזמן היא מתעקשת להעביר על הרצפה בחדר המקלחת … העבירה את עצמה מהמיטה שלי לשם … מטלית רצפה נקיה אחת פרושה על מטלית רצפה נקיה מקופלת … כשאני הולכת למיטה, אני לוקחת איתי; אבל היא לא נשארת … בין לבין – זעקות כאב [אמוג’י בֶּכִי] ברווחים מתקצרים [אמוג’י בֶּכִי]” “ואת מחזיקה מעמד?”, היא הוסיפה וְשאלה. וְנפרדנו בלי מילים, כי לעיתים רק אמוג’י יכול אֶת מה שֶׁהַמילים לא

זעקות הכאב של היקרה לךָ מִכֹּל מְזוּנָבֵינוּ, אֲהוּב-לִבִּי היקר לי מִכֹּל

כשנשבר לב כולנו בְּהִלָּקְחֲךָ, מותיר אותי מרוסקת בדירה שֶׁהִסְפַּקְנוּ לקנות ברחוב נקדימון (שנה הרי לא הִשלמתָּ שָׁם) אָבַד לְסילביה טעם חַיֵּיהָ, חַיַּי, וְזיקנה קפצה על קֶנְיָה, אבל קָטוֹנְשׁוּ היה הראשון לחלות בסרטן אלים וְלִכְלוֹת כְּנֵר שהופקר בלי-מגן לסערה. אחריו שָׁבָה וְחלתה סילביה וְהתייסרה רבות עד שנגאלה. בֵּין לְבֵין, כאשר נתקפה ווּפִּי שהִכנסנוּ עוד לדירתנו הראשונה ברחוב ברוריה במחלה מהירת-מהלך כבר לא כתבתי מאומה; גם לא אחרֵי שֶׁחפרתי באותו בוקר בור בקצה ערוגה בַּגינה ממנה הִגִּיעָה אֶל חַיֵּינוּ, וְטמנתי בה את הגוף הארצי שֶׁרוּחַ הַחַיִּים נטשה בלילה

מול עֵינַי עולה כבחלום החיזיון שניסיתי להעלות בְּקַו וְצבע על נייר, אז בְּאַלְפַּיִם וּשלוש עשרה, וּכמו שֶׁכָּתַבְתִּי בְּ”יוֹמַן קֶנְיָה” בַּאֲתַר במחשבה שניה שֶׁכְּבָר הוּסַר מִמרחב הסייבר אבל הטקסט עוד אצלי, כמו צילומֵי הציור: … תמיסת צבעי האקרליק שמזגתי כיסתה את כל הציור. בּוֹנְבּוֹן ומעליו מציץ ראשו החייזרי של מוֹרִיץ (ווֹגוֹן, כינינו אותו אנה ואני. הרי סיפרתי לך, אהובי); שִׁיבָּה מכורבל ובין רגליו ווּפִּי שלנו, עיניה חומות והיא אפורה-לבנה ולימינה סִילְבִיָה שלך הנערצת, כמין כתם חום-שחור. ואפילו נָדִי התוכית הצהובה שתיעבה אותי. בעצם – כל אדם זולתך, סנט אלן מאסיזי שלי. והכל בתוך בועת האור הצהובה, מוקפת בצבעי הפניקס, כמו שראיתי יותר מפעם כשקולו של המנחה, רך ומרגיע, מציע למאזינות: … דמייני שאת צועדת ביער… השמש מציצה מבין העלים במין משחק של אור וצל… ושתינו – אני וקֶנְיָה – מתחת ענפיו של העץ ההוא, המון עלים ירוקים וכמו שביל של אור מטפס מרגליה של קֶנְיָה שלך, אור שלי, אל בועת האור שמעלינו |  כבר סיימתי – כך נדמה היה – את הציור, לראשונה מאז נשברה כתף ימין שלי; בצבעי השעווה עם נגיעות והשלמות של גיר: לבן וכסף; והוספתי את העפעפיים העצומות בתוך ההילה הסגולה שהקיפה את המראה הזה, עולה מתוך שלהבות בכתום ואדום; הספקתי גם תאריך וחתימה והיבטתי – הציור החזיר מבט בלתי-גמור. משהו בי כמו שאל, ‘את בטוחה?’, רגע לפני, אבל התחייך מייד: ‘מה כבר יכול להיות…’, ובלי להבין ערבבתי את הפנינה והזהב ומהלתי במים ויצקתי, מטלטלת את הגיליון מאלה שחתך עבורי א’, החבר שלך, כשהיה כאן בשבוע שעבר; תוך רגע הבנתי כי זהו – הציור ההוא כנראה לא נועד להיראות |  כתמי צבע – לבן וכתום על עירבוביית ירוקים וזהובים וסגולים – מייצגים עכשיו את מה שהיה כמעט סיפור שלם בקווים צבעוניים … את קֶנְיָה ציירתי קודם מסתכלת על התמונה שלה באייפון שצילמתי היום … |  ומחר – אם נקום שתינו, עדיין – במדיטציה שוב אראה אותנו צועדות ביער. מתוך בועת האור מוקפת בצבעי הפניקס יקראו לה כל אַאוֹר פֶּט’ס, אהובי שלי. סולם אור יוּרד אליה, שתעלה. ואני שוב אומַר לה עת שאומרת לה מידי יום, אור חיי: הירדמי לשלום, קֶנְיָה שלי. בזמנך החופשי – הירדמי לשלום, כלבה אהובה שלי. כולם מחכים לך, אהובה, שם. הכותרת היתה “קֶנְיָה – בין ‘כאן’ ל’שם’. עדיין”, וְעוֹד אחרֵי זאת הִגִּיעָה הַהשלמה, לאחר שֶׁכָּלָה הַכֹּל

לא רוצה לקחת אותה אֶל וטרינר אחר מלבד זה שלנו, אבל איך נחזיק עוד יותר מִשְּׁתֵּי יְמָמוֹת, אֲהוּב נַפְשִׁי שֶׁלִּי, איך תחזיק מעמד

your most precious

כמו שֶׁחזרה וְשִׁנְּנָה לי דליה שלי, בַּקַּיִץ שֶׁעבר לאורך השבועות האחרונים לְחַיֵּיהָ של גּוּגִי אהובתנו, שֶׁהִיא נהגה לְכַנּוֹת “גבעתי”, חתולה מתחפרת מתחת לכל שמיכה וְכיסוי שֶׁהיתה, וַאֲנִי קוראת לה

Googhee Twittie Green

חתולה מְדַבֶּרֶת של אִמָּא

תינוקת שלי

תינוקת שֶׁאִמָּא חפרה אֶת קִבְרָהּ בְּצֵל עץ הַנִּבָּט אֶל שקיעת השמש

גם על תּוּלְתּוּשׁ

שֶׁאֲנִי קוראת לה תּוּלְתּוּשׁ מֶשִׁי גרין, יְפַת-הפרווה הַחֲלָקָה וְרַכָּה מִמֶּשִׁי

תינוקת אהובה של אִמָּא

שוב היא אומרת לי עכשיו, “אל תתני לה לסבול!” … נלקחו חמשת החצאים של כדור הסטרואידים ביום. אִם אקח לכל וטרינר אחר היום או מחר, הַאִם יֵדַע כי הַזְכוּת לחופש מִסֵּבֶל היא מותר כל

PET

מֵהָאָדָם

?

הַאִם יאפשר לתינוקת שלי לשוב אֵלֶיךָ

our pets

ממתינים לה איתך, בָּאֵיןכְּאֵב וְאֵיןצַעַר

הַאִם לשלוח אותה אליכם עכשיו? מִתצלומךָ שֶׁמִּיָּמִין לַמחשב מַבָּטְךָ הטוב מְחַיֵּך אֵלַי, סנט אלן מֵאָסִיזִי שלי

מה אומר לי הַחִיּוּך הטוב שלךָ, אהובי הטוב שלי? לא מצליחה לשמוע אֶת אשר אתה אומר לי כעת


לפתע התעופף מִיָּדִי וְנפל לרצפה העכבר. הכל נתקע. בִּבְעָתָה התקשרתי אל החנות ברחוב יפו; הם עובדים, עד עשר הלילה. ממהרת לְשָׁם. “בעלי המנוח”, אני אומרת לצעיר שֶׁעֲבוּרוֹ זה עניין פשוט כל-כך, “בהיותו מנוח כבר לא מטפל בעניינים הָאֵלֶּה שבְּחַיַּיו היו תחום האחריות שלו”; “הנה, אני אַרְאֶה לָךְ, זה ממש פשוט”, הוא מדגים לי כיצד יש להכניס את האביזר הזעיר של העכבר החדש לחיבור יוּ אֶס בִּי במחשב. “לא מבטיח שגם עִם סוללות חדשות הוא יעבוד”, הוא אומר כשנענה לבקשתי להחליף סוללות בעכבר המקורי שנפל. “אִם יפתיע וְיָשׁוּב לעבוד, יהיה לי עכבר-גיבוי” אני אומרת לו, משלמת וְיוצאת בחיפזון

ברכבת הקלה וּבאוטובוס כל כך צפוף. וַאֲנִי שואלת אֶת עצמי, “אֵיךְ אמצא אותה כְּשֶׁאַגִּיעַ הביתה. הַאִם עוד תהיה בַּחַיִּים כְּשֶׁאַגִּיעַ הביתה?” אתה לא עונה, אהובי

היא בַּחַיִּים, עֲדַיִן

הַאִם נהיה כאן שְׁתֵּינוּ מחר? אתה לא עונה, אהובי

בַּמחשב חוזרת וּמשמיעה אֶת לוּקָה בְּלוּם שֶׁאַתָּה הִכַּרְתָּ לי, אהובי שֶׁמֵּעֵבֶר לכל מִשְׁכֵי החיים

וְהוא שר, כמו מִמְּךָ, לְתוּלְתוּשׁ וְאולי כְּמִקודם גם לי

Love is a place I dream of / Luka Bloom

Love is a place I dream of
A face that never leaves my mind
Sorrow is over my shoulder
But it’s over

Someday I will cross the world for you
No matter how far
Just to be there
Someday I will hold you in my arms
So special you are
Wait and see my love, set you free

Love is a place I dream of
I hear you cry so far away
There is a bridge I’m building
Take me to the one I love someday

Someday I will cross the world for you
No matter how far
Just to be there
Someday I will hold you in my arms
So special you are
Wait and see my love, set you free

I’m coming home child
https://www.youtube.com/watch?v=F_c6O29Yzi4

ועכשיו סוף-שבוע שני של ספטמבר; אחרי יום-הכיפורים ולפני חג הסוכות: שישי אחרי-הצהרים

3rd Entry

“זה בסדר,” אמרתי לה כשראיתי. “זה בסדר. אל תצטערי”. הדבר הראשון שראיתי כשחזרתי, סמוך לִשתיים אחרֵי הצהרים אחרֵי קניות וסידורים נחוצים, היה כיסא המחשב שלי שֶׁאֶת הכרית העליונה שלו היא הרטיבה. רק בהמשך ראיתי את הכתמים הטריים על הכיסוי העבה שכמה טוב שֶׁגַּם הבוקר פרשתי על המיטה, להגנה, והשלולית על המכסה של “רהיט האיחסון” שלךָ, אהובי, החלק אותו נִסַּרְתָּ ממיטת-העץ הנושנה בדירתךּ השכורה האחרונה ולקחתָ איתךָ אל דירתנו השכורה הראשונה וּמִשָּׁם ליווה אותנו, כסוג של רהיט ‘עצמאי’  על פני כל המעברים ונשאר איתי, אחריךָ

תּוּלְתּוּשׁ נכנסה אל ארגז השירותים ושבה ויצאה; וחזרה אל המיטה שלי; ובכל זאת באה אל המטבח, ושתתה שם; וניסתה שוב להשתמש בארגז החול שלה. כנראה בתועלת מועטה, על-פי זעקות הכאב

עכשיו היא שוב במיטה, ושקט. ואני מביטה בתצלום שלךָ שתלוי על לוח השעם שהֵבאתָ לי לדירתנו בנקדימון, בְּחַיֵּיךָ, והדפיסו עבורי על נייר מבריק ועבה, אחריהם; וּמבּטךָ, סנט אלן מֵאָסִיזִי שלי עדיין מְחַיֵּךְ אֵלַי, בלי כל תמיהה, אף כי בִּיְמֵי חָיֵּיךָ כה הִתגאיתָ בחתלתולה הנקייה וטובת-ההליכות שמצאה מסילות לְלִבְּךָ. הרֵי כאשר כבר סגרת את דלת חדר השינה שלנו בפני מזונבינו שבאמת כבר נעשו מרובים, מסדר להם מידי לילה את פינות השינה ברחבֵי הדירה ובחורף דואג לכסות, רק לְתוּלְתוּשׁ יחד עִם סילביה ניתנה “דְּרִיסַת-כַּפָּה” במיטתנו, תּוּלְתּוּשׁ מכורבלת ומגרגרת צמודה אל חזךָ, שכוב על צידךָ, וּבְכִירַת-הַבַּיִת שלנו, החתולה סילביה שֶׁ”הַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרָהּ” רובצת מתוך הכּרת ערך עַצְמָהּ על כתפךָ, מרשה לי בְּחַסְדָּהּ לחבק את מותניךָ. “היא אף פעם לא תלכלך או תשרוט או תנשוך”, אמרת עָלֶיהָ, בגאווה בלתי-מוסתרת. Daddy’s Precious

“מה קורה איתה”, שאל הווטרינר שכמובן כבר לא היה במרפאה. עִדכּנתי, וְסִכַּמְנוּ שֶׁאָבִיא אותה ביום ראשון בתשע בבוקר. “מקווה שנעבור את סוף השבוע ואכן יתאפשר לי להביא אותה אליך”, לא התאפקתי מלומר לו. “מצטער, אבל אנחנו מחוייבים להסעות ילדים…” אמר נהג המונית שבשנה-פלוס האחרונות אוסף ומחזיר אותי בנסיעות מירושלים לערים שונות בענייני ארבעת הילדים היחידים, שיבדלו לי לחיים ארוכים בבריאות טובה, שהותירה אחריה אחותי היחידה נוּחָהּ עדן. “אל תצטער,” אמרתי לו. “אמצא מונית בקרית-היובל”. ולא אמרתי לו שמקווה כי לא אִדָּרֵשׁ בקרוב לבדוק אִם יהיה פנוי להביא אותי אל כל בית חולים או לעיר אלעד, לאסוף איתי מִשָּׁם את ילד #3 מֵהָאַרְבָּעָה לבדיקה החיונית שבימים אלה הופכת כל אבן להשיג עבורו בדחיפות. אבל הִבּטתי בתצלומֶיהָ התלויים לצד המחשב של אחותי-שלי, שהיום – י”א תשרי, למחרת יום-הכיפורים – היה יום הולדתה ה-67 לוּ היתה בחיים, ונפשי יצאה לניחומים ממנה

כבר שלוש-וחצי. בחדר השינה תּוּלְתּוּשׁ מקופלת על מיטתי. הרימה ראש חֶרֶשׁ כְּשֶׁלִּטַּפְתִּי ושבה והורידה, חֶרֶשׁ. מבט עצוב. אני שואלת אתכם, אחותי הטובה שלי, אהוב נפשי שלי; אני שואלת את תּוּלְתּוּשׁ: הַאִם עכשיו? אתם לא עונים

ועכשיו סוף-שבוע שלישי של אוגוסט 2021, בבית

2nd Entry

“… אז לקח לי *רק* עד יום חמישי להוציא מֵהבית את ארגז השירותים הקטן עם הַמִּכְסֶה השבור וּלהשאיר עבור תּוּלְתּוּשׁ את הארגז הגדול יותר – – מֵאָז אותו לפנות בוקר שַׁבָּת אחד-עשר ביולי שעבר, כאשר גּוּגִי…” כתבתי לדליה. “כל דבר בזמנו”, ענתה לי

מִתרגלת לתנודות הָאֵלּוּ על פני היממה. בַּבּוקר תּוּלְתּוּשׁ מחכה שאקום – אפילו מזרזת אותי לפעמים –  וְרצה לְפָנַי אל המטבח, שם היא יודעת שאניח עבורה את

Morning treat

וְשותה, מִיוזמתהּ, מֵהַמַּיִם החדשים בהם מילאתי את הקערית. וּמקיאה. אבל יוצאת אל אדן חלון המגורים שפותחת עבורה, מתמתחת וּמשייפת ציפורניהָ. שֶׁבְּמוּנחֵי-חתול זה סימן לחיוניות וּמצב-רוח טוב

וּברוב הלילות היא באה מִיוזמתהּ למיטה – או מניחה לי לָשֵּׂאת אותה לְשָׁם  – וּמתרפקת עָלַי, לְהִתלטפוּת

וַאפילו יש לילות בהם היא *לא* משתנקת, יורדת אל הרצפה, וּמקיאה. אני מתעוררת מִשֵּׁנָה טרוּפת חלומות רעים וְשומעת

וּבבוקר אני מביטה בה, מביטה אֵלַי פנימה, שואלת: הַאִם זה עכשיו? אבל מסתבר שלא. עֲדַיּן לא

“אולי כבר שכחתי איך זה היה עם כולם, קודם”, אמרתי לדליה (או למי, בעצם?) “אבל לא זוכרת שהכאב הִתְמִיד כל כך, לאורך זמן רב כל כך”. כמעט מידי ערב לוכד את מבטי מבעד לחלון המטבח מַרְאֶה הַשְּׁקִיעָה, מְמַלֵּט ממני אֲנָקָה, ” גּוּגִי… תינוקת שלי”; נושכת שְׂפָתַי, מזכירה לעצמי כי זו תגובה לַהִצטבּרוּת. מזכירה לעצמי איך נָהַגְתָּ לומר לי

Breathe, Loolah. Breathe

בימים האחרונים (בשבועות האחרונים?), בסערות המתגברות, במהלומות ההולכות וּמתווספוֹת; סיוטים מְבָעֲתִים את שְׁנָתִי. מתעוררת עייפה, רסיסֵי הִזָּכְרוּת כמו מִתְאַבְּכִים מֵעָלַי לרגע; וְחומקים

וְהיום, יום שישי הַלִּפְנֵי אחרון של אוגוסט; שירים עבריים מתנגנים במחשב שלי, וְחולפת בדממה, מבלי להגיב, על פְּנֵי ה”ניוז פיד”. הפיייסבוק כמו שומע וּמגיב אל הזיכרון של איך שֶׁתִּכְנַנוּ לנסוע לִדרום-אפריקה באוגוסט 2010

איך הִתכוונתָ לקחת אותי עם בִּתְּךָ וְהחבר שלה, סנט אלן מֵאָסִיזִי שלי אשר בַּעֲלֵי כנף כמו בַּעֲלֵי ארבע רגליים באו תמיד אליךָ באמונה שלמה, אל ארץ געגועיךָ; איך היה ברור שנבקר בפארק קרוגר, וּבְ”בתֵי יתומים” של גורילות וְשימפנזים. וּפילים. וְהפייסבוק מעלֶה בלי הרף סִרטוֹנִים. האיש שחזר לפגוש את הגורילה שגידל וְשִׁחְרֵר לעצמאות וְהנה גור הגורילה כבר

Silver Back

וּמביא את רעיותָיו לפגוש את אביו האנושי

וּפילים. אמהות עם תינוקות. עדרים. וְלורנס אנתוני

The Elephant Whisperer

שֶׁהִצִּיל פילים. וְזכרו לו. וּכשדום לב כִּבָּה אותו, באו אל חצר בֵּיתוֹ לערוך לכבודו

Wake

“איך ידעו שהוא נפטר, הַאִם יכול להיות שֶׁידעו”, שואל קולו של השדרן; וַאני שומעת את קולי עונה לו “בְּוַדַּאי שֶׁידעו; הם פילים”, לפני שאני מבחינה כי אני בוכה, כמו שבכיתי כבר לאורך אחר הצהרים וְהערב וּכניסת ליל הַשַּׁבָּת הַזֶּה, שמקרב אותי אל יום י”ח אלול שֶׁהַשָּׁנָה יחול ביום חמישי הבא, וְתִמְלֶאנָה בו אחת-עשרה שנים לְהִלָּקַּח אחותי היחידה שלי, וְהַשָּׁנָה הוא נפרד מִיּוֹם עשרים וּשמונה באוגוסט בו חל אז כאשר נאספה אורית שלי, גיסתך-כַּפָּרְרָה אליךָ, אֲהוּב נַפְשִׁי שלי, בַּיּוֹם בו מלאו לךָ חמישים-וְחמש שנות ארץ חצי שנה אחרֵי אשר עָבַרְתְּ מִכָּאן

בַּזמן שֶׁכָּתַבְתִּי תּוּלְתּוּשׁ לקחה את עצמה אל חדר השינה, עלתה וְהִתכּרבּלה על שידת המגירות. עברתי לִפְנֵי רגע אצלה, לִטַּפְתִּי; נשארה מכוּרבּלת

יש ימים בהם היא נִשְׁאֶרֶת איתי בחדר המגורים נִשְׁכֶּבֶת על המדף התחתון של שולחן המחשב, או על השולחן הגדול יותר, שֶׁהָיָה שלךָ, אֲהוּבִי, שולחן של ציירים שֶׁלָּקַחְתָּ איתךָ כשעברנו להתגורר יחד וּמֵאָז בא איתנו לכל מקום וְנשאר אחריךָ איתי, וּמִזמן כבר לא ציירתי עליו (הַאִם עוד אשוב לצייר?)

השבוע שוב מצאתי עצמי שואלת, “… לווטרינר?…” התשובה לא מיהרה להגיע, אך בְּבוֹאָהּ היתה ברורה: לא. עֲדַיּן לא

הדמעות מתייבּשוֹת על פָּנַי, וְהַקּוֹל הַפְּנִימִי אומר לי: תני לה את הַזְּמָן שלה. וְתהיי סבלנית לעצמך, על פְּנֵי התהפּוּכוֹת שלה, לאורך הַזְּמָן הַזֶּה

זְמַן תּוּלְתּוּשׁ

סוף-שבוע ראשון של יוני 2021, קרית היובל, ירושלים

1st Entry

Tultush, her Daddy’s Precious

העפתי מבט בחדר המגורים כנראה בדרך מִמכונת הכביסה אל כיור המטבח. היא שוב רבצה מכוּרבּלת על הכיסא עליו אני יושבת מול המחשב השולחני. מִמתי זה התחיל, בעצם? רק הבוקר, כשהבחנתי כי היא שוכבת שם וּמפנָה אֵלַי את גבָּהּ בעוד אני מחליפה את החול בִּשְׁנֵי הארגזים – מֵאז עברה גּוּגִי אל מֵעֵבֶר לְהֶשֵּׂג הכּאב בְּיולי האחרון עֲדַיִן לא אזרתי כֹּח להוציא מֵהבית את הארגז הקטן, שֶׁהַמִּכְסֶה שלו שבור – או כבר אתמול? ביום שני הקרוב ימלאו אחת-עשרה שנים וּשלושה חודשים, אך כמו “בשנה הראשונה”, בשנים הראשונות בעצם, עלתה בי השאלה

Should I do something, Kamek? What should I do now

?

וכמו לאורך כל השנים ענה בי

Just be with her

וּמייד הוסיף

Spoil her

יכולתי לשמוע את החיוך; אבל היה עֶצֶב. אולי בי

“תּוּלְתּוּשׁ העלתה לעצמהּ את ‘הַטָּעִים’ מִפַּעַם אחת לפעמיים ביום”

כבר לא זוכרת את מי עידכנתי לאחרונה, וְהעידכון – כולל אודות השיפור הקל, אבל מובחן בעליל, בַּחִיוּניוּת – שִׂמַּח

(את מי?)

בהחלטה של הרגע הוצאתי את הקופסה הקטנה של שימורֵי פְרִיסְקִי’ז שֶׁאחרֵי הפתיחה אני שומרת במקרר בתוך קופסת פלסטיק עם מכסֶה וּבזהירות נטלתי מתוכה כמות מזערית בִּקצה כפית הפלסטיק

Not too much

הִנחה אותי הקול

היא נִגְּשָׁה וְטעמה אך שלא כמו בתקופה האחרונה מֵאז נכנס אל חייה  – כשהיא מובילה אותי בַּבּוקר וּבָערב אל המקרר בִּקריאות נרגשות רמות, “טָעִים! תני לי את הַטָּעִים שלי, עכשיו, מהר!”, וּמידי פעם מנסה להשיג לעצמה תוספות במהלך היום (במקום האוכל הַיָּבֵשׁ הרפואי, המיועד לחתולות מעוקרות בגיל מתקדם) – הפעם אכלה בְּלֹא חמדה. וְלא חזרה אֵלַי, יושבת על הכיסא לְיָד המחשב וּמקלידה, אלא העלתה את עצמהּ על המזנון, וְכִרְבְּלָה עצמהּ חֶרֶשׁ באוזניים זקופות, פָּנֶיהָ בְּעֵינַיִם עצומות אֵלַי, כמו מקשיבה לְכֹל אשר אני כותבת

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.