שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ

אוֹר לְיום הולדת 65

אש”א הילה גרין. 2023. קולאז’ דיגיטלי

לא כפי שֶׁחשבתי לקראת יום הולדתי; לא אלבום של קולאז’ים דיגיטליים מֵהחודשים האחרונים; אבל כן, קולאז’ דיגיטלי אשר כמו נֶאֱרַג בעצמו מִפִּסּוֹת שֶׁכְּמוֹ קָטְמוּ אֶת עצמן מִתּוֹךְ עבודות שֶׁיָּצַרְתִּי בְּצֶבַע על נְיָר. וּממש לגמרי כן, בסימן אוֹר. שֶׁכֹּל כָּךְ נחוץ עכשיו, בַּחֲשֵׁכָה הַמִתְגַּבֶּרֶת מִסביב. אוֹר לְנוֹכַח הָאֵימָה הַחֲשֵׁכָה. אוֹר לְחַזֵּק אֶת הַלֵּב בַּחֹשֶׁךְ, אוֹר לְאַמֵּץ יָדַיִם רָפוֹת. כמו יָדַי שֶׁלִּי שֶׁרַעֲדָן נִכָּר מֵהחתימה וְהתאריך וְהמילים שֶׁנוספו לִבסוף בְּהַשְׁלָמָה: זה כֹּל שֶׁעָלָה בְּיָדִי. זה – כמו דברים רבים כֹּל כָּךְ כָּעֵת: תערוכה קבוצתית שֶׁבַּסוף לא יוצגו בה עבודות שֶׁל הָאִישׁ שֶׁלִּי וַעבודות שֶׁלִּי; השירים שֶׁלִּי שֶׁעֲדַיִן לא מצליחה לְקַדֵּם לקראת הוצאה לאור; הָעזרה שֶׁלֹּא מצליחה לְהוֹשִׁיט לַיקרים לְלִבִּי, הַחֵלֶק הַכֹּל כָּךְ מוּעָט שֶׁנוטלת בַּמאבק נגד הַחֹשֶׁךְ; הַהבטחות שֶׁעֲדַיִן לא קִיַּמְתִּי – כֹּל כָּךְ פחות מִמה שֶׁהָיִיתִי רוצה, מִמה שֶׁהָיָה כנראה ראוי וְנחוץ. אבל זה מה שֶׁלְאֵל יָדִי עכשיו

וּמשהו בי עוֹד מבקש לשמוע אֶת הָאִישׁ שֶׁאָהַב אותי בְּחַיָּיו, שֶׁאֹהַב אותו כֹּל חַיַּי וּמֵעֵבֶר להם, אוֹמֵר לי, עֲדַיִן

You do what you can, Loolah, and what you do is GOOD ENOUGH

וְהִנֵה שׁוּב פוגש אותי יום הולדת בלי הָאִישׁ שֶׁאָהַב אותי בְּחַיָּיו, שֶׁאֹהַב אותו כֹּל חַיַּי וּמֵעֵבֶר להם. שֶׁהָיִיתִי יפה בְּעֵינָיו, בְּחַיֵּינוּ. שֶׁהִשְׁתַּקְּפוּת מַרְאִי בְּמַבַּט עֵינָיו עֵת הִתְבּוֹנֵן בי יפה הָיְתָה, גם בְּעֵינַי

שישים וְחמש

אירוע “הרמת כוסית לבריאותו של המנוח” 7.3.2010

פאב אמיל, ירושלים

קרדיט צילום: יוהר כהן

SELFIE

28.3.2023

קריית היובל, ירושלים

זו מול זו – התמונה שלי מצולמת בַּפָּאבּ, לְשָׁם הגענו “לְהָרִים כוסית לְחַיֵּי המנוח” אחרֵי האירוע בו פתחנו אֶת התערוכה לְזִכְרוֹ של אֲהוּב-לִבִּי בַּיום בו מלאה שנה לִפְטִירָתוֹ, וְהַ”סלפי” בְּיָד רועדת מִשלשום, בַּבַּיִת, מִתחת לְמדף העץ שֶׁנותר למזכרת מֵאותה מיטה אשר הָאִישׁ שֶׁלִּי לא הביא איתו אֶל הדירה הראשונה בה עברנו להתגורר ביחד וּמלווה אותי בדירות שֶׁעברתי מֵאז השאיר אותי אֲהוּבִי-שֶׁלְּתָמִיד בעולם המחיצות ממנו עבר לפנֵי שלוש-עשרה שנה, וְעכשיו מוצבים עליו שלושת נרות הנשמה שֶׁצבעתי לקראת יום הפטירה האחרון של אחותי היחידה לצד החנוכיה שֶׁאָבִי הֵכִין מִגזע עץ זַיִת וְתרמילים שֶׁהביא איתו, כנראה מִמבצע קדש; וְרואה אֶת אותות הזמן, לא חומל, על פָּנַי

וְשוב כמו מזכירה עצמה הַשְּׁאֵלָה: הֲרֵי עברתי אֶת שנות חַיֵּי אִמִּי הראשונה, שֶׁהִגִּיעָה להיות בת שלושים-וּשְׁתַּיִם, אך לא יותר; וְחַיִּיתִי אחרֵי שֹׁרֶשׁ-נִשְׁמָתִי שֶׁלִּי שֶׁהִגִּיעַ לגיל חמישים וְארבע, אך חצי שנה לפנֵי יום הולדתו החמישים-וַחמישה נעקר מִתּוֹךְ סְגוֹר-חָזִי; וְהוֹסַפְתִּי לחיות אחרֵי אחותי היחידה שֶׁהִצְטָרְפָה לַאֲהוּב-נַפְשִׁי חודש לפנֵי שֶׁמלאו לה חמישים וָשש; הַאִם נועדתי להאריך ימים יותר מֵאָבִי אשר שישים-וְחמש היה יום הולדתו האחרון? לא מצליחה לשחזר מתי וְאיך הִתְחִילָה אולי לְהִתְפּוֹגֵג, וַדַּאי לִקְהוֹת, הַכְּמִיהָה הצורבת לְהֵאָסֵף אֶל חמשת מֵתַי. זוכרת אֶת עצמי נכספת אליהם. לא זוכרת מתי נֵעוֹר בי מֵחָדָשׁ הרצון לחיות, עֲדַיִן. לכתוב. לְצַיֵּר. לצחוק, יחד עִם הַבֶּכִי. לְהַזְמִין חֲוָיוֹת חדשות. הֲנָאוֹת, על אף סֵבֶל וּמצוקה – לְעִתִּים שֶׁל יקרים-לְלִבִּי, לְעִתִּים שֶׁלִּי, לרוב: בִּמעורבב, יחד. וּלְיַחֵל לְאִישׁ חדש, לשמוח איתו יחד

הַאִם נועדו לי עוֹד חיים, אור, שמחה

הַאִם נועד לי אִישׁ חדש

?