66th Birthday on the 176th of October 2023

בְּאֶחָד מִיְּמֵי מרץ – על לוח הַשָּׁנָה הַתָּלוּי על הַקִּיר מִיָּמִין לַמחשב, עָלָיו מודפסים הַסְּפָרוֹת וְהָאותיות שֶׁל הַתאריכים הָעבריים וְהַגרגוריאניים בְּגוּפָן גדול, שֶׁאצליח לראות כְּשֶׁמבּיטה ישובה אֶל השולחן לאחר שֶׁהוספתי בָּעֵט הַשחור שֶׁמתישהו הִנחתי בסמוך בתוך ספל ברונזה מעוטר אֶת הַיּוֹם בַּסְּפִירָה הנמשכת מֵאָז אותה שַׁבָּת זוועות של שמיני-אֵימוֹת-עצרת, כֹּל יום שחור יותר – הִתְחִיל הַקּוֹלָאז’ להודיע כי בדעתו לְהֵעָשׂוֹת. פיסות קטמו עצמן מתוך יצירות שֶׁרשמתי בַּחודשים הָראשונים שֶׁלאחר הִתאלמנוּתִי, חוזרת מתוך חֲשֵׁכָה סמיכה לְצַיֵּר וְלכתוב פרוזה וְגם שירה, אחרֵי שמונה שנים במחיצת הָאוֹר של חַיַּי, בהן – אֵי אָז חזרתי וְכתבתי – לא היה לי צורך לאחוז בְּצֶבַע או בְּעֵט; אוֹרוֹ של אהובי מִלֵּא אותי וְלֹא חסרתי מאום

וְתוך כדי הֲכָנַת הַקּוֹלָאז’ – יום קוטמת וּמכליבה, ימים עוזבת – הלך וְהִתְחַוֵּר כי יַחֲבוֹר לאותן פיסות מֵהָרישומים מִשנת אַלְפַּיִם-וְעֶשֶׂר תצלום שֶׁלִּי, מֵעכשיו; וְכי זאת הַפַּעַם אֵין לנסות לאחות אֶת חֶלְקֵי הפיסות לכלל מַרְאֶה שלם, כי הִתְרָאוּת כזאת לא אמיתית תהיה. וּבַימים הָאחרונים שֶׁל הַחודש, שַׁבָּת הַשלושים בְּמרץ ממהרת להביא איתה אֶת יום הולדתי הַשישים וְשישה, כמו נֵעוֹר הזיכרון שֶׁל כמה תצלומים שֶׁצִּלְּמָה אותי אנה בחצר בֵּיתִי בְּגבעתיים, שֶׁלבסוף לא נשלחו אֶל אלן באותם ימים בהם הִתכַּתבנוּ וְשׂוֹחחנוּ, וְכך בָּא מִירושלים לפגוש אותי מבלי לדעת אֵיךְ, בעצם, אני נראית; וּכְשֶׁצִּלֵּם אותי הַצָּעִיר מִצוות הַמספּרה, לבקשתי לְיָד הָעֵץ הַמעוטר בִּסרטים צהובים – בְּצֶבַע הַסרט שֶׁמעטר כֹּל תיק איתו אני יוצאת מֵהַבַּיִת; בְּצֶבַע הַמדבּקות הַמעטרות שלט על דלת הַכְּנִיסָה לדירתי – כמו הִזְכִּיר עצמו לפתע אֶחָד מֵאותם צילומים שֶׁל אביב אַלְפַּיִם-וּשְׁתַּיִם; משהו הֵנִיעַ אותי אז לְהָסִיר לרגע וְלאחוז בְּיָדִי אֶת הַמשקפיים, מבּיטה מהורהרת אֶל הַשָּׁמַיִם וַעדיין לא יודעת כי כבר מגיע לִנְגוֹהַּ בְּשָׁמַי הָאוֹר הַמופלא שֶׁיָאִיר את חַיַּי לִשמונה שנות אַהֲבָה שֶׁנִפְלְאַתָה לִי מִכֹּל. חִבַּרתי כָּעֵת יחד, גם כאן כלל לא משתדלת לטשטש אֶת הַתִּפּוּרִים, וְהוֹסַפְתִּי כִּתּוּבִים

כי הַכֹּל נאחז על בלימה, כמו יְוַתֵּר עוד רגע וְתָפֹצְנָה הפיסות לְכֹל עֵבֶר

כי שלושים בְּמרץ הַשָּׁנָה הוא יום מאה וְשִׁבְעִים וְשִׁשָּׁה בְּאוקטובּר

בְּיוֹם זה, בו חֶשְׁכַת-זוועות עדיין אופפת אֶת הַמעטות וְהַמעטים שֶׁנותרו בַּחיים בִּמחוזות הָאֵימָה הָאֲיֻּמָה מִכֹּל מילים; וְדם ממשיך לְהִשָּׁפֵךְ עוד וְעוד, עדיין; וְלא מסתמן בָּאופק מוצא, עדיין – אֵיךְ אֶרְצֶה לקוות עוד לְאִישׁ חי, איתו עוד לחגוג יְמֵי הולדת; לשוב וְלשמוח; לשוב וְלחיות

בְּיוֹם זה כֹּל שֶׁנותר לי הוא תחינה לִיְשׁוּעָה. עֲבוּר הַמעטות וְהַמעטים שֶׁנותרו בַּחיים בִּמחוזות הָאֵימָה; עֲבוּר כֹּל אֲשֶׁר חַיֵּיהֶן וְחַיֵּיהֶם תלויים על בלימה; למען תחדל שְׁפִיכוּת הַדָּמִים; למען תשוב תקווה לחיים