תּוּלְתּוּשׁ מֶשִׁי גרין: סתיו אַלְפַּיִם וְשש-הושענא רבה התשפב/עשרים ושבעה בספטמבר אַלְפַּיִם עשרים וְאחת

הושענא רבה ה’תשפ”ב

5th, Final Entry

רגע לפני שנכנסתי, הורדתי מֵהצד החיצוני של דלת הכניסה אֶת המגנט עליו הִדבַּקתי בחובבנות אֶת הַמִּדְבָּקָה שכבר לא זוכרת מתי רכשתי כסוג של תרומה לעמותה ועל גבֶּיהָ עוד אִלְתַּרְתִּי שינוי מִ”שְׁתֵּי חתולות” ל”חתולה” אחרי שקברתי בכוחות עצמי אֶת גּוּגִי שלנו, בְּבֹקר אותה שבת האחד עשר ביולי שעבר, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי שלי

אחרֵי לילה מסויט, עִם בוקר שהתחיל מייד בסימן זוועות, תּוּלְתּוּשׁ כבר לא נעתרה לא לאוכל רטוב ואפילו לא לְמַיִם

What am I to do now, my Kamek
?

שאלתי אותך

Set her free

הגיעה תשובתך במיידי

“את יכולה להגיע; אני כאן עד שתים-עשרה”

הפתיע אותי הווטרינר שלנו, אליו התקשרתי לשאול מה, או בעצם: על מי, הוא ימליץ

הִקְדִּים שׁוּבוֹ למרפאה

As always you work miracles, my Love

“אילו זו היתה החתולה שלי הייתי מרדים עכשיו”

אמר כְּשֶׁהֵעִיף בה מבט ראשון, עוד בְּעוֹדָהּ בתוך הכלוב, אחרֵי שֶׁאספתי אותה, רובצת חסרת אונים על מטלית הרצפה בחדר המקלחת, וְחִבַּקתי וְנִשַּׁקתי, וְעָטפתי בפעם האחרונה באותה חולצת טריקו שֶׁנָּתַּתָּ לי בפעם הראשונה שֶׁלָּנְתִי בדירתךָ השכורה בירושלים, הַאִם אתה עוד זוכר, אהובי? וְכל הדרך במונית, הנהג שֶׁלקח אותנו עוד בשבוע שעבר נזהר בנסיעה, שֶׁתהיה נטולת מהמורות כְּכל שֶׁרק ניתן; וַאֲנִי מלטפת אֶת כַּפָּתָהּ השלוחה מִבַּעַד לסורגים, ואומרת לה: עוד מעט, תינוקת אהובה שלי. עוד מעט. לא יכאב יותר

Your Daddy awaits you; all the other pets await you

במקום בו לא כואב יותר מאום; במקום בו שִׁמְחַת-עולם

“הנה, נגמר”

אמר הווטרינר בְּעוֹדוֹ שולף אֶת המחט החוצה. היא כָּבְתָה כְּלַהֶבֶת גפרור תחת משב רוח פתאומי

הפעם לא אני אחפור וְאטמין וַאֲכַסֶּה; הִשְׁאַרְתּי שָׁם אֶת התשלום, וְהוא ישלח לי – כך הווטרינר הבטיח – צילומים מִשָּׁם. שלה, עטופה בציפית הישנה שֶׁלקחנו מִבֵּית אִמְּךָ אחרֵי שֶׁנפטרה, הַאִם אתה זוכר, אהובי? לפנֵי, ואחרֵי, שֶׁיַּטְמִין אותה

עכשיו היא איתך, תִּילְתּוּל שלךָ, וְעִם כל אַאוֹר פֶּט’ס, אהובי שלי. בָּאֵיןכְּאֵב, בָּאֵיןצַעַר; בַּטּוֹב

וֲאֲנִי לא בּוֹכָה עכשיו, אֲהוּב לִבִּי. לא בּוֹכָה

רק לִבִּי הוא שֶׁבּוֹכֶה בלי קול. הַאִם אתה שומע

?


יום לפני הושענא רבה ה’תשפ”ב

4th Entry

כל הזמן זכרתי “חורף אַלְפַּיִם וְשבע”, אבל ביומן תשס”ז שֶׁבָּדַקְתִּי כעת, כבר ביום שניים בדצמבר אַלְפַּיִם וְשש כתוב: ארגוס | ד”ר ענבר לביא | תולתוש (בלי ניקוד) חלק שניים חיסון בּוּסְט (באותיות לטיניות), וזה הֲרֵי היה אחרי לפחות כמה שבועות לאורכם הִתעקשתָּ לתת לה מַיִם וְאוכל על גבי סורג החלון בדירתנו השכורה ברחוב אבא חלקיה, לאחר שהשניים האחרים מֵהַשֶּׁגֶר שֶׁהָיוּ מטפסים על הרשת בה סגרתָּ אֶת מרפסת הסוכה נעלמו, ונותרה רק היא, בת פחות מחודשיים, מסתננת פנימה הביתה למרות מחאוֹתַי

You know I feed them all on my walks with Bonbon & Kenya, My Love; Please don’t encourage her to come inside

אבל באחת הפעמים כשנכנסה (וְהיתה יוצאת אחר-כך לענייניה, כ”חתלתולת-חוץ”), הִבחנוּ כי היא מקוררת. וּכדרכְּךָ לקחתָּ לווטרינר וְחזרתם עִם תרופות עבורהּ. וְאמרתי לךָ כי אין טעם לטפל אִם נניח לה לצאת החוצה, יש להשאיר בבית עד שתחלים; אבל היה לי ברור שֶׁלֹּא נשאיר אצלנו, עִם סילביה חתולת הָאלפא שלךָ וְקֶנְיָה הכלבה שלךָ וּבוֹנבּוֹן הכלב שֶׁהֵבֵאתִי יחד עִם חתולַי שִׁיבָּה וּמוֹרִיץ מִגבעתיים, וְקָטוֹנְשׁוּ, “הַזָּנָב עִם חתול” כפי שֶׁכִּנִּיתָ אותו, המשותף הראשון שלנו, כי כמה מזונבים אפשר בדירה אחת

וְכמה צחקתָּ, אֲהוּבִי הטוב, כאשר טִפַּסְתִּי נואשת על החומה התלולה מֵאחורֵי הבניין, קוראת: “תולתוש! בואי הביתה! בואי לְאִמָּא!”, כאשר הקטנה התגנבה החוצה בעד חלון שנפתח לרגע וְהיא טרם החלימה מֵהַהִתקררוּת

כשנעתרה לבסוף לבוא אל חֵיקִי אחזתי וְהכנסתי אותה הביתה איתי, זועפת; וְאתה עוד מִקודם ידעתָּ שהיא אִמְּצָה אותנו, כמו שאומרים בִּשְׂפָתְךָ

FOR KEEPS

וְשֵׁם החיבה שלה בְּפִיךָ היה תִּילְתּוּל וְשִלַּבְתָּ תצלום שלה בתוך נוף של גשר עץ מתוח על אגם, כשומר המסך של הסמארטפון שלךָ מֵאז וְעד יוֹמְךָ האחרון

בביקור אצלו, יום לפני ערב סוכות, הווטרינר עֲדַיִן (?) לא מישש גידול. אבל שום ספק לגבי כֶּשֶׁל הַכְּלָיוֹת. שוב, זריקת סטרואידים (כן, אני יודעת; שימוש לאורך זמן יגרום לדימום בדפנות הפנימיות של מערכת העיכול). וּמרשם, להתחיל לתת לה חצי כדור מֵהיום הרביעי אחרֵי הזריקה למשך חמישה ימים. וְלהיות איתו בקשר כשחוזר מחופשת חג הסוכות, למחרת שמחת-תורה. “… וְאִם לא תהיה השתפרות … אַתְּ יודעת שתצטרכי להרדים אותה, נכון?” (כן, אני יודעת.) וְהנה, קִבְּלָה כבר אֶת חמש המנות בִּבְלִיעָה (כל חצי זעיר של כדור מגולגל בתוך מעט חמאה; אוספת אותה מֵהָרְבִיצָה המדוכדכת אֶל חֵיקִי, פותחת אֶת פִּיהָ, מחדירה, סוגרת וּמחליקה באגרוף על גְרוֹנָהּ מִלמעלה למטה. כבר לא זוכרת מתי וּמִמִּי למדתי להמריץ כך אֶת רפלקס הַבְּלִיעָה). “המגמה מעורבת”, עניתי לַאֲהוּבַת לב הגרינים שֶׁדָּרְשָׁה בִּשלום שְׁתֵּינוּ בְּשַׁבָּת חוה”מ סוכות. “… אוכלת ממש מעט פריסקי’ז רטוב בבוקר ובערב, ועוד פחות מכך האוכל המותאם לבעיות כִּלְיָה קֵיי דִי יבש … ושותה המון מים… ומידי פעם יוצאת אל אדן החלון של חדר המגורים ובכל אופן מתמתחת ומגרדת בציפורניים את הקיר … ואת רוב הזמן היא מתעקשת להעביר על הרצפה בחדר המקלחת … העבירה את עצמה מהמיטה שלי לשם … מטלית רצפה נקיה אחת פרושה על מטלית רצפה נקיה מקופלת … כשאני הולכת למיטה, אני לוקחת איתי; אבל היא לא נשארת … בין לבין – זעקות כאב [אמוג’י בֶּכִי] ברווחים מתקצרים [אמוג’י בֶּכִי]” “ואת מחזיקה מעמד?”, היא הוסיפה וְשאלה. וְנפרדנו בלי מילים, כי לעיתים רק אמוג’י יכול אֶת מה שֶׁהַמילים לא

זעקות הכאב של היקרה לךָ מִכֹּל מְזוּנָבֵינוּ, אֲהוּב-לִבִּי היקר לי מִכֹּל

כשנשבר לב כולנו בְּהִלָּקְחֲךָ, מותיר אותי מרוסקת בדירה שֶׁהִסְפַּקְנוּ לקנות ברחוב נקדימון (שנה הרי לא הִשלמתָּ שָׁם) אָבַד לְסילביה טעם חַיֵּיהָ, חַיַּי, וְזיקנה קפצה על קֶנְיָה, אבל קָטוֹנְשׁוּ היה הראשון לחלות בסרטן אלים וְלִכְלוֹת כְּנֵר שהופקר בלי-מגן לסערה. אחריו שָׁבָה וְחלתה סילביה וְהתייסרה רבות עד שנגאלה. בֵּין לְבֵין, כאשר נתקפה ווּפִּי שהִכנסנוּ עוד לדירתנו הראשונה ברחוב ברוריה במחלה מהירת-מהלך כבר לא כתבתי מאומה; גם לא אחרֵי שֶׁחפרתי באותו בוקר בור בקצה ערוגה בַּגינה ממנה הִגִּיעָה אֶל חַיֵּינוּ, וְטמנתי בה את הגוף הארצי שֶׁרוּחַ הַחַיִּים נטשה בלילה

מול עֵינַי עולה כבחלום החיזיון שניסיתי להעלות בְּקַו וְצבע על נייר, אז בְּאַלְפַּיִם וּשלוש עשרה, וּכמו שֶׁכָּתַבְתִּי בְּ”יוֹמַן קֶנְיָה” בַּאֲתַר במחשבה שניה שֶׁכְּבָר הוּסַר מִמרחב הסייבר אבל הטקסט עוד אצלי, כמו צילומֵי הציור: … תמיסת צבעי האקרליק שמזגתי כיסתה את כל הציור. בּוֹנְבּוֹן ומעליו מציץ ראשו החייזרי של מוֹרִיץ (ווֹגוֹן, כינינו אותו אנה ואני. הרי סיפרתי לך, אהובי); שִׁיבָּה מכורבל ובין רגליו ווּפִּי שלנו, עיניה חומות והיא אפורה-לבנה ולימינה סִילְבִיָה שלך הנערצת, כמין כתם חום-שחור. ואפילו נָדִי התוכית הצהובה שתיעבה אותי. בעצם – כל אדם זולתך, סנט אלן מאסיזי שלי. והכל בתוך בועת האור הצהובה, מוקפת בצבעי הפניקס, כמו שראיתי יותר מפעם כשקולו של המנחה, רך ומרגיע, מציע למאזינות: … דמייני שאת צועדת ביער… השמש מציצה מבין העלים במין משחק של אור וצל… ושתינו – אני וקֶנְיָה – מתחת ענפיו של העץ ההוא, המון עלים ירוקים וכמו שביל של אור מטפס מרגליה של קֶנְיָה שלך, אור שלי, אל בועת האור שמעלינו |  כבר סיימתי – כך נדמה היה – את הציור, לראשונה מאז נשברה כתף ימין שלי; בצבעי השעווה עם נגיעות והשלמות של גיר: לבן וכסף; והוספתי את העפעפיים העצומות בתוך ההילה הסגולה שהקיפה את המראה הזה, עולה מתוך שלהבות בכתום ואדום; הספקתי גם תאריך וחתימה והיבטתי – הציור החזיר מבט בלתי-גמור. משהו בי כמו שאל, ‘את בטוחה?’, רגע לפני, אבל התחייך מייד: ‘מה כבר יכול להיות…’, ובלי להבין ערבבתי את הפנינה והזהב ומהלתי במים ויצקתי, מטלטלת את הגיליון מאלה שחתך עבורי א’, החבר שלך, כשהיה כאן בשבוע שעבר; תוך רגע הבנתי כי זהו – הציור ההוא כנראה לא נועד להיראות |  כתמי צבע – לבן וכתום על עירבוביית ירוקים וזהובים וסגולים – מייצגים עכשיו את מה שהיה כמעט סיפור שלם בקווים צבעוניים … את קֶנְיָה ציירתי קודם מסתכלת על התמונה שלה באייפון שצילמתי היום … |  ומחר – אם נקום שתינו, עדיין – במדיטציה שוב אראה אותנו צועדות ביער. מתוך בועת האור מוקפת בצבעי הפניקס יקראו לה כל אַאוֹר פֶּט’ס, אהובי שלי. סולם אור יוּרד אליה, שתעלה. ואני שוב אומַר לה עת שאומרת לה מידי יום, אור חיי: הירדמי לשלום, קֶנְיָה שלי. בזמנך החופשי – הירדמי לשלום, כלבה אהובה שלי. כולם מחכים לך, אהובה, שם. הכותרת היתה “קֶנְיָה – בין ‘כאן’ ל’שם’. עדיין”, וְעוֹד אחרֵי זאת הִגִּיעָה הַהשלמה, לאחר שֶׁכָּלָה הַכֹּל

לא רוצה לקחת אותה אֶל וטרינר אחר מלבד זה שלנו, אבל איך נחזיק עוד יותר מִשְּׁתֵּי יְמָמוֹת, אֲהוּב נַפְשִׁי שֶׁלִּי, איך תחזיק מעמד

your most precious

כמו שֶׁחזרה וְשִׁנְּנָה לי דליה שלי, בַּקַּיִץ שֶׁעבר לאורך השבועות האחרונים לְחַיֵּיהָ של גּוּגִי אהובתנו, שֶׁהִיא נהגה לְכַנּוֹת “גבעתי”, חתולה מתחפרת מתחת לכל שמיכה וְכיסוי שֶׁהיתה, וַאֲנִי קוראת לה

Googhee Twittie Green

חתולה מְדַבֶּרֶת של אִמָּא

תינוקת שלי

תינוקת שֶׁאִמָּא חפרה אֶת קִבְרָהּ בְּצֵל עץ הַנִּבָּט אֶל שקיעת השמש

גם על תּוּלְתּוּשׁ

שֶׁאֲנִי קוראת לה תּוּלְתּוּשׁ מֶשִׁי גרין, יְפַת-הפרווה הַחֲלָקָה וְרַכָּה מִמֶּשִׁי

תינוקת אהובה של אִמָּא

שוב היא אומרת לי עכשיו, “אל תתני לה לסבול!” … נלקחו חמשת החצאים של כדור הסטרואידים ביום. אִם אקח לכל וטרינר אחר היום או מחר, הַאִם יֵדַע כי הַזְכוּת לחופש מִסֵּבֶל היא מותר כל

PET

מֵהָאָדָם

?

הַאִם יאפשר לתינוקת שלי לשוב אֵלֶיךָ

our pets

ממתינים לה איתך, בָּאֵיןכְּאֵב וְאֵיןצַעַר

הַאִם לשלוח אותה אליכם עכשיו? מִתצלומךָ שֶׁמִּיָּמִין לַמחשב מַבָּטְךָ הטוב מְחַיֵּך אֵלַי, סנט אלן מֵאָסִיזִי שלי

מה אומר לי הַחִיּוּך הטוב שלךָ, אהובי הטוב שלי? לא מצליחה לשמוע אֶת אשר אתה אומר לי כעת


לפתע התעופף מִיָּדִי וְנפל לרצפה העכבר. הכל נתקע. בִּבְעָתָה התקשרתי אל החנות ברחוב יפו; הם עובדים, עד עשר הלילה. ממהרת לְשָׁם. “בעלי המנוח”, אני אומרת לצעיר שֶׁעֲבוּרוֹ זה עניין פשוט כל-כך, “בהיותו מנוח כבר לא מטפל בעניינים הָאֵלֶּה שבְּחַיַּיו היו תחום האחריות שלו”; “הנה, אני אַרְאֶה לָךְ, זה ממש פשוט”, הוא מדגים לי כיצד יש להכניס את האביזר הזעיר של העכבר החדש לחיבור יוּ אֶס בִּי במחשב. “לא מבטיח שגם עִם סוללות חדשות הוא יעבוד”, הוא אומר כשנענה לבקשתי להחליף סוללות בעכבר המקורי שנפל. “אִם יפתיע וְיָשׁוּב לעבוד, יהיה לי עכבר-גיבוי” אני אומרת לו, משלמת וְיוצאת בחיפזון

ברכבת הקלה וּבאוטובוס כל כך צפוף. וַאֲנִי שואלת אֶת עצמי, “אֵיךְ אמצא אותה כְּשֶׁאַגִּיעַ הביתה. הַאִם עוד תהיה בַּחַיִּים כְּשֶׁאַגִּיעַ הביתה?” אתה לא עונה, אהובי

היא בַּחַיִּים, עֲדַיִן

הַאִם נהיה כאן שְׁתֵּינוּ מחר? אתה לא עונה, אהובי

בַּמחשב חוזרת וּמשמיעה אֶת לוּקָה בְּלוּם שֶׁאַתָּה הִכַּרְתָּ לי, אהובי שֶׁמֵּעֵבֶר לכל מִשְׁכֵי החיים

וְהוא שר, כמו מִמְּךָ, לְתוּלְתוּשׁ וְאולי כְּמִקודם גם לי

Love is a place I dream of / Luka Bloom

Love is a place I dream of
A face that never leaves my mind
Sorrow is over my shoulder
But it’s over

Someday I will cross the world for you
No matter how far
Just to be there
Someday I will hold you in my arms
So special you are
Wait and see my love, set you free

Love is a place I dream of
I hear you cry so far away
There is a bridge I’m building
Take me to the one I love someday

Someday I will cross the world for you
No matter how far
Just to be there
Someday I will hold you in my arms
So special you are
Wait and see my love, set you free

I’m coming home child
https://www.youtube.com/watch?v=F_c6O29Yzi4

ועכשיו סוף-שבוע שני של ספטמבר; אחרי יום-הכיפורים ולפני חג הסוכות: שישי אחרי-הצהרים

3rd Entry

“זה בסדר,” אמרתי לה כשראיתי. “זה בסדר. אל תצטערי”. הדבר הראשון שראיתי כשחזרתי, סמוך לִשתיים אחרֵי הצהרים אחרֵי קניות וסידורים נחוצים, היה כיסא המחשב שלי שֶׁאֶת הכרית העליונה שלו היא הרטיבה. רק בהמשך ראיתי את הכתמים הטריים על הכיסוי העבה שכמה טוב שֶׁגַּם הבוקר פרשתי על המיטה, להגנה, והשלולית על המכסה של “רהיט האיחסון” שלךָ, אהובי, החלק אותו נִסַּרְתָּ ממיטת-העץ הנושנה בדירתךּ השכורה האחרונה ולקחתָ איתךָ אל דירתנו השכורה הראשונה וּמִשָּׁם ליווה אותנו, כסוג של רהיט ‘עצמאי’  על פני כל המעברים ונשאר איתי, אחריךָ

תּוּלְתּוּשׁ נכנסה אל ארגז השירותים ושבה ויצאה; וחזרה אל המיטה שלי; ובכל זאת באה אל המטבח, ושתתה שם; וניסתה שוב להשתמש בארגז החול שלה. כנראה בתועלת מועטה, על-פי זעקות הכאב

עכשיו היא שוב במיטה, ושקט. ואני מביטה בתצלום שלךָ שתלוי על לוח השעם שהֵבאתָ לי לדירתנו בנקדימון, בְּחַיֵּיךָ, והדפיסו עבורי על נייר מבריק ועבה, אחריהם; וּמבּטךָ, סנט אלן מֵאָסִיזִי שלי עדיין מְחַיֵּךְ אֵלַי, בלי כל תמיהה, אף כי בִּיְמֵי חָיֵּיךָ כה הִתגאיתָ בחתלתולה הנקייה וטובת-ההליכות שמצאה מסילות לְלִבְּךָ. הרֵי כאשר כבר סגרת את דלת חדר השינה שלנו בפני מזונבינו שבאמת כבר נעשו מרובים, מסדר להם מידי לילה את פינות השינה ברחבֵי הדירה ובחורף דואג לכסות, רק לְתוּלְתוּשׁ יחד עִם סילביה ניתנה “דְּרִיסַת-כַּפָּה” במיטתנו, תּוּלְתּוּשׁ מכורבלת ומגרגרת צמודה אל חזךָ, שכוב על צידךָ, וּבְכִירַת-הַבַּיִת שלנו, החתולה סילביה שֶׁ”הַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרָהּ” רובצת מתוך הכּרת ערך עַצְמָהּ על כתפךָ, מרשה לי בְּחַסְדָּהּ לחבק את מותניךָ. “היא אף פעם לא תלכלך או תשרוט או תנשוך”, אמרת עָלֶיהָ, בגאווה בלתי-מוסתרת. Daddy’s Precious

“מה קורה איתה”, שאל הווטרינר שכמובן כבר לא היה במרפאה. עִדכּנתי, וְסִכַּמְנוּ שֶׁאָבִיא אותה ביום ראשון בתשע בבוקר. “מקווה שנעבור את סוף השבוע ואכן יתאפשר לי להביא אותה אליך”, לא התאפקתי מלומר לו. “מצטער, אבל אנחנו מחוייבים להסעות ילדים…” אמר נהג המונית שבשנה-פלוס האחרונות אוסף ומחזיר אותי בנסיעות מירושלים לערים שונות בענייני ארבעת הילדים היחידים, שיבדלו לי לחיים ארוכים בבריאות טובה, שהותירה אחריה אחותי היחידה נוּחָהּ עדן. “אל תצטער,” אמרתי לו. “אמצא מונית בקרית-היובל”. ולא אמרתי לו שמקווה כי לא אִדָּרֵשׁ בקרוב לבדוק אִם יהיה פנוי להביא אותי אל כל בית חולים או לעיר אלעד, לאסוף איתי מִשָּׁם את ילד #3 מֵהָאַרְבָּעָה לבדיקה החיונית שבימים אלה הופכת כל אבן להשיג עבורו בדחיפות. אבל הִבּטתי בתצלומֶיהָ התלויים לצד המחשב של אחותי-שלי, שהיום – י”א תשרי, למחרת יום-הכיפורים – היה יום הולדתה ה-67 לוּ היתה בחיים, ונפשי יצאה לניחומים ממנה

כבר שלוש-וחצי. בחדר השינה תּוּלְתּוּשׁ מקופלת על מיטתי. הרימה ראש חֶרֶשׁ כְּשֶׁלִּטַּפְתִּי ושבה והורידה, חֶרֶשׁ. מבט עצוב. אני שואלת אתכם, אחותי הטובה שלי, אהוב נפשי שלי; אני שואלת את תּוּלְתּוּשׁ: הַאִם עכשיו? אתם לא עונים

ועכשיו סוף-שבוע שלישי של אוגוסט 2021, בבית

2nd Entry

“… אז לקח לי *רק* עד יום חמישי להוציא מֵהבית את ארגז השירותים הקטן עם הַמִּכְסֶה השבור וּלהשאיר עבור תּוּלְתּוּשׁ את הארגז הגדול יותר – – מֵאָז אותו לפנות בוקר שַׁבָּת אחד-עשר ביולי שעבר, כאשר גּוּגִי…” כתבתי לדליה. “כל דבר בזמנו”, ענתה לי

מִתרגלת לתנודות הָאֵלּוּ על פני היממה. בַּבּוקר תּוּלְתּוּשׁ מחכה שאקום – אפילו מזרזת אותי לפעמים –  וְרצה לְפָנַי אל המטבח, שם היא יודעת שאניח עבורה את

Morning treat

וְשותה, מִיוזמתהּ, מֵהַמַּיִם החדשים בהם מילאתי את הקערית. וּמקיאה. אבל יוצאת אל אדן חלון המגורים שפותחת עבורה, מתמתחת וּמשייפת ציפורניהָ. שֶׁבְּמוּנחֵי-חתול זה סימן לחיוניות וּמצב-רוח טוב

וּברוב הלילות היא באה מִיוזמתהּ למיטה – או מניחה לי לָשֵּׂאת אותה לְשָׁם  – וּמתרפקת עָלַי, לְהִתלטפוּת

וַאפילו יש לילות בהם היא *לא* משתנקת, יורדת אל הרצפה, וּמקיאה. אני מתעוררת מִשֵּׁנָה טרוּפת חלומות רעים וְשומעת

וּבבוקר אני מביטה בה, מביטה אֵלַי פנימה, שואלת: הַאִם זה עכשיו? אבל מסתבר שלא. עֲדַיּן לא

“אולי כבר שכחתי איך זה היה עם כולם, קודם”, אמרתי לדליה (או למי, בעצם?) “אבל לא זוכרת שהכאב הִתְמִיד כל כך, לאורך זמן רב כל כך”. כמעט מידי ערב לוכד את מבטי מבעד לחלון המטבח מַרְאֶה הַשְּׁקִיעָה, מְמַלֵּט ממני אֲנָקָה, ” גּוּגִי… תינוקת שלי”; נושכת שְׂפָתַי, מזכירה לעצמי כי זו תגובה לַהִצטבּרוּת. מזכירה לעצמי איך נָהַגְתָּ לומר לי

Breathe, Loolah. Breathe

בימים האחרונים (בשבועות האחרונים?), בסערות המתגברות, במהלומות ההולכות וּמתווספוֹת; סיוטים מְבָעֲתִים את שְׁנָתִי. מתעוררת עייפה, רסיסֵי הִזָּכְרוּת כמו מִתְאַבְּכִים מֵעָלַי לרגע; וְחומקים

וְהיום, יום שישי הַלִּפְנֵי אחרון של אוגוסט; שירים עבריים מתנגנים במחשב שלי, וְחולפת בדממה, מבלי להגיב, על פְּנֵי ה”ניוז פיד”. הפיייסבוק כמו שומע וּמגיב אל הזיכרון של איך שֶׁתִּכְנַנוּ לנסוע לִדרום-אפריקה באוגוסט 2010

איך הִתכוונתָ לקחת אותי עם בִּתְּךָ וְהחבר שלה, סנט אלן מֵאָסִיזִי שלי אשר בַּעֲלֵי כנף כמו בַּעֲלֵי ארבע רגליים באו תמיד אליךָ באמונה שלמה, אל ארץ געגועיךָ; איך היה ברור שנבקר בפארק קרוגר, וּבְ”בתֵי יתומים” של גורילות וְשימפנזים. וּפילים. וְהפייסבוק מעלֶה בלי הרף סִרטוֹנִים. האיש שחזר לפגוש את הגורילה שגידל וְשִׁחְרֵר לעצמאות וְהנה גור הגורילה כבר

Silver Back

וּמביא את רעיותָיו לפגוש את אביו האנושי

וּפילים. אמהות עם תינוקות. עדרים. וְלורנס אנתוני

The Elephant Whisperer

שֶׁהִצִּיל פילים. וְזכרו לו. וּכשדום לב כִּבָּה אותו, באו אל חצר בֵּיתוֹ לערוך לכבודו

Wake

“איך ידעו שהוא נפטר, הַאִם יכול להיות שֶׁידעו”, שואל קולו של השדרן; וַאני שומעת את קולי עונה לו “בְּוַדַּאי שֶׁידעו; הם פילים”, לפני שאני מבחינה כי אני בוכה, כמו שבכיתי כבר לאורך אחר הצהרים וְהערב וּכניסת ליל הַשַּׁבָּת הַזֶּה, שמקרב אותי אל יום י”ח אלול שֶׁהַשָּׁנָה יחול ביום חמישי הבא, וְתִמְלֶאנָה בו אחת-עשרה שנים לְהִלָּקַּח אחותי היחידה שלי, וְהַשָּׁנָה הוא נפרד מִיּוֹם עשרים וּשמונה באוגוסט בו חל אז כאשר נאספה אורית שלי, גיסתך-כַּפָּרְרָה אליךָ, אֲהוּב נַפְשִׁי שלי, בַּיּוֹם בו מלאו לךָ חמישים-וְחמש שנות ארץ חצי שנה אחרֵי אשר עָבַרְתְּ מִכָּאן

בַּזמן שֶׁכָּתַבְתִּי תּוּלְתּוּשׁ לקחה את עצמה אל חדר השינה, עלתה וְהִתכּרבּלה על שידת המגירות. עברתי לִפְנֵי רגע אצלה, לִטַּפְתִּי; נשארה מכוּרבּלת

יש ימים בהם היא נִשְׁאֶרֶת איתי בחדר המגורים נִשְׁכֶּבֶת על המדף התחתון של שולחן המחשב, או על השולחן הגדול יותר, שֶׁהָיָה שלךָ, אֲהוּבִי, שולחן של ציירים שֶׁלָּקַחְתָּ איתךָ כשעברנו להתגורר יחד וּמֵאָז בא איתנו לכל מקום וְנשאר אחריךָ איתי, וּמִזמן כבר לא ציירתי עליו (הַאִם עוד אשוב לצייר?)

השבוע שוב מצאתי עצמי שואלת, “… לווטרינר?…” התשובה לא מיהרה להגיע, אך בְּבוֹאָהּ היתה ברורה: לא. עֲדַיּן לא

הדמעות מתייבּשוֹת על פָּנַי, וְהַקּוֹל הַפְּנִימִי אומר לי: תני לה את הַזְּמָן שלה. וְתהיי סבלנית לעצמך, על פְּנֵי התהפּוּכוֹת שלה, לאורך הַזְּמָן הַזֶּה

זְמַן תּוּלְתּוּשׁ

סוף-שבוע ראשון של יוני 2021, קרית היובל, ירושלים

1st Entry

Tultush, her Daddy’s Precious

העפתי מבט בחדר המגורים כנראה בדרך מִמכונת הכביסה אל כיור המטבח. היא שוב רבצה מכוּרבּלת על הכיסא עליו אני יושבת מול המחשב השולחני. מִמתי זה התחיל, בעצם? רק הבוקר, כשהבחנתי כי היא שוכבת שם וּמפנָה אֵלַי את גבָּהּ בעוד אני מחליפה את החול בִּשְׁנֵי הארגזים – מֵאז עברה גּוּגִי אל מֵעֵבֶר לְהֶשֵּׂג הכּאב בְּיולי האחרון עֲדַיִן לא אזרתי כֹּח להוציא מֵהבית את הארגז הקטן, שֶׁהַמִּכְסֶה שלו שבור – או כבר אתמול? ביום שני הקרוב ימלאו אחת-עשרה שנים וּשלושה חודשים, אך כמו “בשנה הראשונה”, בשנים הראשונות בעצם, עלתה בי השאלה

Should I do something, Kamek? What should I do now

?

וכמו לאורך כל השנים ענה בי

Just be with her

וּמייד הוסיף

Spoil her

יכולתי לשמוע את החיוך; אבל היה עֶצֶב. אולי בי

“תּוּלְתּוּשׁ העלתה לעצמהּ את ‘הַטָּעִים’ מִפַּעַם אחת לפעמיים ביום”

כבר לא זוכרת את מי עידכנתי לאחרונה, וְהעידכון – כולל אודות השיפור הקל, אבל מובחן בעליל, בַּחִיוּניוּת – שִׂמַּח

(את מי?)

בהחלטה של הרגע הוצאתי את הקופסה הקטנה של שימורֵי פְרִיסְקִי’ז שֶׁאחרֵי הפתיחה אני שומרת במקרר בתוך קופסת פלסטיק עם מכסֶה וּבזהירות נטלתי מתוכה כמות מזערית בִּקצה כפית הפלסטיק

Not too much

הִנחה אותי הקול

היא נִגְּשָׁה וְטעמה אך שלא כמו בתקופה האחרונה מֵאז נכנס אל חייה  – כשהיא מובילה אותי בַּבּוקר וּבָערב אל המקרר בִּקריאות נרגשות רמות, “טָעִים! תני לי את הַטָּעִים שלי, עכשיו, מהר!”, וּמידי פעם מנסה להשיג לעצמה תוספות במהלך היום (במקום האוכל הַיָּבֵשׁ הרפואי, המיועד לחתולות מעוקרות בגיל מתקדם) – הפעם אכלה בְּלֹא חמדה. וְלא חזרה אֵלַי, יושבת על הכיסא לְיָד המחשב וּמקלידה, אלא העלתה את עצמהּ על המזנון, וְכִרְבְּלָה עצמהּ חֶרֶשׁ באוזניים זקופות, פָּנֶיהָ בְּעֵינַיִם עצומות אֵלַי, כמו מקשיבה לְכֹל אשר אני כותבת

Tultush: her Daddy’s most Precious

סוף-שבוע ראשון של יוני 2021, קרית היובל, ירושלים

העפתי מבט בחדר המגורים כנראה בדרך מִמכונת הכביסה אל כיור המטבח. היא שוב רבצה מכוּרבּלת על הכיסא עליו אני יושבת מול המחשב השולחני. מִמתי זה התחיל, בעצם? רק הבוקר, כְּשֶׁהִבחנתי כי היא שוכבת שם וּמפנָה לַי את גבָּהּ בעוד אני מחליפה את החול בִּשְׁנֵי הארגזים – מֵאז עברה גּוּגִי אל מֵעֵבֶר לְהֶשֵּׂג הכּאב בְּיולי האחרון עֲדַיִן לא אזרתי כֹּח להוציא מֵהבית את הארגז הקטן, שֶׁהַמִּכְסֶה שלו שבור – או כבר אתמול

?

ביום שני הקרוב ימלאו אחת-עשרה שנים וּשלושה חודשים, אך כמו “בשנה הראשונה”, בשנים הראשונות בעצם, עלתה בי השאלה

Should I do something, Kamek? What should I do now?

וכמו לאורך כל השנים ענה בי

Just be with her

וּמייד הוסיף

Spoil her

יכולתי לשמוע את החיוך; אבל היה עֶצֶב. אולי בי

“תּוּלְתּוּשׁ העלתה לעצמהּ את ‘הַטָּעִים’ מִפַּעַם אחת לפעמיים ביום”

כבר לא זוכרת את מי עידכנתי לאחרונה, וְהעידכון – כולל אודות השיפור הקל, אבל מובחן בעליל, בַּחִיוּניוּת – שִׂמַּח

(את מי?)

בהחלטה של הרגע הוצאתי את הקופסה הקטנה של שימורֵי פריסקיז שֶׁאחרֵי הפתיחה אני שומרת במקרר בתוך קופסת פלסטיק עם מכסֶה וּבזהירות נטלתי מתוכה כמות מזערית בִּקצה כפית הפלסטיק

Not too much

הִנחה אותי הקול

היא נִגְּשָׁה וְטעמה, אך שלא כמו בתקופה האחרונה מֵאז נכנס אל חייה – כְּשֶׁהִיא מובילה אותי בַּבּוקר וּבָערב אל המקרר בִּקריאות נרגשות רמות, “טָעִים! תני לי את הַטָּעִים שלי, עכשיו, מהר!”, וּמידי פעם מנסה להשיג לעצמה תוספות במהלך היום (במקום האוכל הַיָּבֵשׁ הרפואי, המיועד לחתולות מעוקרות בגיל מתקדם) – הפעם אכלה בְּלֹא חמדה

וְלא חזרה אֵלַי, יושבת על הכיסא לְיָד המחשב וּמקלידה, אלא העלתה את עצמהּ על המזנון, וְכִרְבְּלָה עצמהּ חֶרֶשׁ באוזניים זקופות, פָּנֶיהָ בְּעֵינַיִם עצומות אֵלַי, כמו מקשיבה לְכֹל אשר אני כותבת

ועכשיו סוף-שבוע שלישי של אוגוסט 2021, בבית

אז לקח לי *רק* עד יום חמישי להוציא מֵהבית את ארגז השירותים הקטן עם הַמִּכְסֶה השבור וּלהשאיר עבור תּוּלְתּוּשׁ את הארגז הגדול יותר  – – מֵאָז אותו לפנות בוקר שַׁבָּת אחד-עשר ביולי שעבר, כאשר גּוּגִי…, כתבתי לדליה. “כל דבר בזמנו”, ענתה לי

מִתרגלת לתנודות הָאֵלּוּ על פני היממה. בַּבּוקר תּוּלְתּוּשׁ מחכה שאקום – אפילו מזרזת אותי לפעמים – וְרצה לְפָנַי אל המטבח, שם היא יודעת שאניח עבורה את הַטָּעִים של הבוקר; וְשותה, מִיוזמתהּ, מֵהַמַּיִם החדשים בהם מילאתי את הקערית. וּמקיאה. אבל יוצאת אל אדן חלון המגורים שפותחת עבורה, מתמתחת וּמשייפת ציפורניהָ. שֶׁבְּמוּנחֵי-חתול זה סימן לְחִיּוּנִיּוּת וּמצב-רוח טוב; וּברוב הלילות היא באה מִיוזמתהּ למיטה – או מניחה לי לָשֵּׂאת אותה לְשָׁם – וּמתרפקת עָלַי, לְהִתלטפוּת; וַאפילו יש לילות בהם היא *לא* משתנקת, יורדת אל הרצפה, וּמקיאה. אני מתעוררת מִשֵּׁנָה טרוּפת חלומות רעים וְשומעת

וּבבּוקר אני מביטה בה, מביטה אֵלַי פנימה, שואלת: הַאִם זה עכשיו? אבל מסתבר שלא. עֲדַיּן לא

אולי כבר שכחתי איך זה היה עם כולם, קודם”, אמרתי לדליה (או למי, בעצם?), אבל לא זוכרת שהכאב הִתְמִיד כל כך, לאורך זמן רב כל כך. כמעט מידי ערב לוכד את מבטי מבעד לחלון המטבח מַרְאֶה הַשְּׁקִיעָה, מְמַלֵּט ממני אֲנָקָה, ” גּוּגִי… תינוקת שלי”; נושכת שְׂפָתַי, מזכירה לעצמי כי זו תגובה לַהִצטבּרוּת. מזכירה לעצמי איך נָהַגְתָּ לומר לי

Breathe, Loolah. Breathe

בימים האחרונים (בשבועות האחרונים?), בסערות המתגבּרות, במהלומות ההולכות וּמתווספוֹת; סיוטים מְבָעֲתִים את שְׁנָתִי. מתעוררת עייפה, רסיסֵי הִזָּכְרוּת כמו מִתְאַבְּכִים מֵעָלַי לרגע; וְחומקים

וְהיום, יום שישי הַלִּפְנֵי אחרון של אוגוסט; שירים עבריים מתנגנים במחשב שלי, וְחולפת בִּדממה, מִבְּלִי להגיב, על פְּנֵי ה”ניוז פיד”. הפיייסבוק כמו שומע וּמגיב אל הזיכרון של איך שֶׁתִּכְנַנוּ לנסוע לִדרום-אפריקה באוגוסט אַלְפַּיִם-ועשר; איך הִתכוונתָּ לקחת אותי עם בִּתְּךָ וְהחבר שלה, סנט אלן מֵאָסִיזִי שלי אשר בַּעֲלֵי כנף כמו בַּעֲלֵי ארבּע רגליים באו תמיד אליךָ באמונה שלמה, אל ארץ געגועיךָ; איך היה ברור שֶׁנְּבַקֵּר בפארק קְרוּגֶר, וּבְ”בתֵי יתומים” של גורילות וְשימפנזים. וּפילים. וְהפייסבוק מעלֶה בלי הרף סִרטוֹנִים. האיש שֶׁחזר לפגוש את הגורילה שגידל וְשִׁחְרֵר לעצמאות, וְהִנֵּה גור הגורילה כבר

Silver Back

וְהוא מביא את רעיותָיו לפגוש את אביו האנושי

וּפילים. אמהות עם תינוקות. עדרים. וְלורנס אנתוני

The Elephant Whisperer

שֶׁהִצִּיל פילים. וְזכרו לו. וּכְשֶׁדום לב כִּבָּה אותו, באו אל חצר בֵּיתוֹ לערוך לכבודו
WAKE

איך ידעו שהוא נפטר, הַאִם יכול להיות שֶׁידעו, שואל קולו של השדרן; וַאני שומעת את קולי עונֶה לו “בְּוַדַּאי שֶׁידעו; הם פילים”, לִפְנֵי שֶׁאני מבחינה כי אני בוכה, כמו שֶׁבּכיתי כבר לאורך אחר הצהרים וְהערב וּכניסת ליל הַשַּׁבָּת הַזֶּה, שֶׁמְּקָרֵב אותי אל יום י”ח אלול שֶׁהַשָּׁנָה יחול ביום חמישי הבא, וְתִמְלֶאנָה בו אחת-עשרה שנים לְהִלָּקַּח אחותי היחידה שלי, וְהַשָּׁנָה הוא נפרד מִיּוֹם עשרים וּשמונה באוגוסט בו חל אז כאשר נאספה אורית שלי, גיסתך-כַּפָּרְרָה אליךָ, אֲהוּב נַפְשִׁי שלי, בַּיּוֹם בו מלאו לךָ חמישים-וְחמש שנות ארץ, חצי שנה אחרֵי אשר עָבַרְתְּ מִכָּאן

בַּזמן שֶׁכָּתַבְתִּי תּוּלְתּוּשׁ לקחה את עצמה אל חדר השינה, עלתה וְהִתכּרבּלה על שידת המגירות. עברתי לִפְנֵי רגע אצלה, לִטַּפְתִּי; נשארה מכוּרבּלת. יש ימים בהם היא נִשְׁאֶרֶת איתי בחדר המגורים, נִשְׁכֶּבֶת על המדף התחתון של שולחן המחשב, או על השולחן הגדול יותר, שֶׁהָיָה שלךָ, אֲהוּבִי, שולחן של ציירים שֶׁלָּקַחְתָּ איתךָ כְּשֶׁעברנו לְהִתגורר יחד וּמֵאָז בא איתנו לְכֹל מקום וְנשאר אחריךָ איתי, וּמִזמן כבר לא ציירתי עליו

(?הַאִם עוד אשוב לצייר)

השבוע שוב מצאתי עצמי שואלת: … לווטרינר? התשובה לא מיהרה להגיע, אך בְּבוֹאָהּ היתה ברורה: לא. עֲדַיּן לא

הדמעות מִתייבּשוֹת על פָּנַי, וְהַקּוֹל הַפְּנִימִי אומר לי: תני לה את הַזְּמָן שלה. וְתהיי סבלנית לעצמך, על פְּנֵי התהפּוּכוֹת שלה, לאורך הַזְּמָן הַזֶּה

זְמַן תּוּלְתּוּשׁ

לֹא


לֹא צִיַּרְתִּי מֵחָדָשׁ
בְּפֶחָם, עִם נְגִיעוֹת כָּתֹם וְאָדֹם
שַׁלְהָבוֹת, הִלּוֹת צְהֻבּוֹת
אֶת הַחֲנֻכִּיָּה שֶׁהֵכִין מִגֶּזַע זַיִת
וְתַרְמִילֵי כַּדּוּרִים
שֶׁהֵבִיא מִסִּינַי
בִּמְלֹאת שְׁלוֹשִׁים-וְשָׁלֹש
בְּאָלֶ”ף כִּסְלֵו, עַכְשָׁיו

לֹא כָּתַבְתִי מְאוּם
הַשָּׁנָה
בִּמְלֹאת שְׁלוֹשִׁים-וְשָׁלֹש
בְּאָלֶ”ף כִּסְלֵו, עַכְשָׁיו

לֹא פּוֹרַרְתִּי אֶת הָאֲדָמָה
שֶחוֹנֶקֶת אוֹתָן בֶּעָצִיץ
אֶת הַפְּקָעוֹת
מֵחֲצַר בֵּית אִמּוֹ
כְּמוֹ אוֹתָן שֶׁעוֹד הוּא
חָפַר וְהוֹצִיא מִשָּׁם
וְשָׁתַל בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע
שֶׁמָּצָא בְּעַצְמוֹ
וְהִנִּיחַ
עַל מַצַּבְתָּהּ

רַקָּפוֹת פָּרְחוּ שָׁם כְּשֶׁבָּאנוּ
רַקָּפוֹת חָדְלוּ מִלְפְרוֹחַ
עֲבוּרִי
כְּבָר שָׁנִים

פֶּחָם צוֹנֵן לִבִּי עַכְשָׁיו
שׁוֹתְקוֹת כְּמֶלַח מִלּוֹתַי עַכְשָׁיו
כֹּל יַקִּירַי רְחוֹקִים עַכְשָׁיו
אֲבָל כְּמוֹ מַבָּטָן שֶׁל הַכַּלָּנִיוֹת שֶׁלָּהּ
אָדֹם כְּשַׁלְהֶבֶת נֵר
סָגֹל כַּצֶּבַע שֶׁאַהֲבָה אֲחוֹתִי-שֶׁלִּי מִכֹּל
אוּלַי תַּוְרִיד עוֹד רַקֶּפֶת
גַּם
לְמַעֲנִי

בְּהמשך לִתגובה על צילום של כַּלָּניוֹת של אביב חזק, הצילום וְהתגובה עלו בְּדף הפייסבוק של אביב ביום 18.11.20
ירושלים, 18.11.20. כל הזכויות שמורות לְאש”א הילה גרין ©

אש”א הילה גרין. 2018. ציור דיגיטלי

בדצמבר 2018 העליתי ב”דף האמן” שלי בפייסבוק אש”א הילה גרין אמנות ומילים, וכתבתי “… בְּהשראת חֲנֻכִּיָּה אשר אבי, מוֹטְקֶה פָּז ז”ל, בָּנָה מִחֶלְקֵי מתכת יחד עִם פִּסָּה של גזע עץ זית”, שילבתי את הציור הדיגיטלי הזה, אשר אולי מסמן השלמה וּבחירה בְּמֶדְיָה המתחשבת בְּמצבן של שתי ידיי. ואולי רק כך יתאפשר לי, מעכשיו. שלחתי באימייל ל”תפוצת קוֹרְאַי שמחוץ לפייסבוק”; בתגובה העיר לי השליח הטוב של הגרינים כי את הנרות יש להדליק מימין לכיוון שמאל, והציור שלי פשוט “הפוך”… לא זוכרת אם עלה בי אז כי הציור משקף את עולמי הממשיך להתהפך עָלַי

בית עלמין גדרה, 2008. צילום: אלן גרין ז”ל

באזכרה השניה של חמותי צילם אלן את המצבה שלה, עליה הוצב הסלע שהוא עצמו חיפש ומצא, ובו הספיקו לפרוח רקפות ראשונות מהפקעות שהוא חפר מחצר הבית בו התגוררה אִמּוֹ וטמן בַּחֲגָוִים

קריית היובל, ירושלים, 2018. צילום: אש”א הילה גרין

בחורף שאחרי פטירתו של האיש שלי באתי לבקר את האלמן של חמותי. מחצר ביתם חפרה המטפלת שלו ונתנה לי בתוך עציץ לבן גדול כמה פקעות עם עלים. באותו אדר פרחו מהפקעות רקפות, מתמידות מידי חורף למסור לי נשיקות ורודות מאהובי. לפני שנתיים היתה הפריחה האחרונה, ומאז אולי עייפו. רק עלים ירוקים בחורף הקודם. והשנה? דישנתי בסתיו ובאביב שעברו וגם בתחילת הסתיו כעת, כפי שהציע נו”ן, אך עדיין לא אספתי כוח להפריד בין הפקעות ולחלק בין שני עציצים. תוהה אם ויתרו עָלַי הרקפות או אם עוד תֵּעָתֵרְנָה לְהַטּוֹת לי חסד  

                                        

                          

                         

הָעֶשְׂרִים וּשמונה בְּאוגוסט

בָּעֶשְׂרִים וּשמונה בְּאוגוסט אַלְפַּיִם וְעֶשֶׂר, שֶׁהיתה שנת תש”ע, בַּיום בּוֹ לא מלאו לְךָ חמישים-וְחמש, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי שלי, כּי חצי שנה קודם נִלְקַחְתָּ, חל י”ח אֱלוּל; וּבְאשמורת-הַבֹּקֶר של אותה שַׁבָּת חֲשׁוּכָה נאספה אחותי-יחידתי גם היא, עַד אֵלֶיךָ; חמישים-וָשש לא מלאו לה

עם שחר נודע לי, וּמִהרתי אֵלֶיהָ לְאַחַר שְׁעָתָהּ הָאחרונה, למצוא את גּוּפָהּ הָארצי שֶׁהוֹתִירָה אַחֲרֶיהָ נִשְׁמַת הָאוֹר, אורית שלי, כּבר בָּאֲרִיזַת-הַמֵּתִים הַכּחולה, לְנַשֵּׁק את פָּנֶיהָ שֶׁהִשאיר צוות בֵּית-החולים גלויים עבורי, לְכַסּוֹת בְּיָדִי את עֵינֶיהָ וְלקרוא קְרִיאַת שְׁמַע בִּשְׁמָהּ, וְלִזְעוֹק בְּלִי-קוֹל בְּאָזְנָהּ: אחותי, אחותי, מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתַּיִךְ, אחותי הַטּוֹבָה שלי

וְסִפֵּק לא היה בְּיָדִי לְהַעֲלוֹת בְּדף הָפייסבּוּק אשר כּבר נפתח פֹּה עַל-שְׁמִי, אַחֲרֵי שֶׁהוּרַד לְטִמְיוֹן הַדף שלךָ אֵלָיו נכנסתי לִסְפֹּד לְךָ וְלִבְכֹּתְךָ אַחֲרֵי שֶׁנֶּעֱקַרְתָּ מִתּוֹךְ סְגוֹר-לִבִּי, שֹׁרֶש נִשְׁמָתִי שֶׁבְּעוֹלָם הָאוֹר – קישור לַשיר הַזֶּה של הַכּוֹתֵב שֶׁשְּׁמוֹ כְּשִׁמְךָ אשר שָׁר לי כְּמוֹ מִמְּךָ

וְיום אחד בּערפילֵי הַזְּמָן | כְּשֶׁיִּשְׁאֲלוּנִי אם הִכַּרתי אוֹתָךְ | אֲחַיֵּךְ – – – | … וְתוּסַר הָעצבוּת מֵעֵינַי | או, כּאשר אהיה זקן וְחכם


וּמַזְכִּיר לי אַחֲרֵי אשר הוֹתַרְתָּ אותי מֵאָחוֹר כּי תמיד חלקתי איתךָ את מחשבותיךָ הָעמוקות בּיותר, את שעותיךָ הַקודרות בּיותר, וּמבטיח לי כּי תֶּחְסַר אותי בְּלֶכְתְּךָ

וְסִפֵּק לא היה בְּיָדִי לְהַעֲלוֹת בְּדף הָפייסבּוּק את שְׁתֵּי הָעבודות הַמופלאות שלךָ אשר לא הֶרְאֵיתָ לי בְּחַיֵּינוּ יחד וְרק לְאַחַר שֶׁכָּבִיתָ מִכָּאן, אוֹר חַיַּי, וְעָבַרְתָּ לְהָאִיר בְּעוֹלָם הָאֱמֶת מוֹתִיר אותי בַּ”כָּאן וְעַכְשָׁיו” בִּלְעָדֶיךָ, הִגִּיעוּ לְיָדַי – הַחלום בְּצִבְעֵי שֶׁמֶן מִתקופת “לִפְנֵי בּצלאל” שלךָ, הַחיזיון-בֵּהָקִיץ בְּמֶדְיָה מעורבת מִשָּׁנִים מאוחרות יותר

בְּעֵינֵי-רוּחֲךָ רָאִיתָ, וְצִיַּרְתָּ את תמונת עַצְמְךָ-הַזָּקֵן; וּבַתערוכות בּהן הִצַּגְתִּי את עבודותֶיךָ, אמן חֲכַם-לֵב שלי, קראתי לְצִבְעֵי הַשֶּׁמֶן

Alan: Old & Wise

OLD & WISE אלן גרין. (לא מתוארך; שנות ה-70). שֶׁמֶן

וְלַמֶּדְיָה הַמעורבת

White haired Alan / Artist Envisions Himself Old

האמן כְּאִיש זקן בְּעֵינֵי רוּחוֹ. אלן גרין. 1984. מֶדְיָה מעורבת

לא הִגַּעְתָּ להיות זקן, אֲהוּבִי אשר בְּכֹל מִשְׁכֵי הַחַיִּים, וְהיום לא בּן שישים וְחמש אתה; אבל מֵעֵבֶר לערפילֵי הַזְּמָן שְׁמַע את אלן פַּרְסוֹנְס שָׁר מִמֶּנִי לְךָ: רחוק כְּכֹל שֶׁיְּכוֹלוֹת עֵינַי לראות | – – – | תמיד חלקתי איתךָ את מחשבותיךָ הָעמוקות בּיותר – – – את שעותיךָ הַקודרות בּיותר

עֲדַיִן, יותר מֵעֶשֶׂר שָׁנִים אַחֲרֵי לֶכְתְּךָ, חֲסֵרָה אוֹתךָ. עַד נָשׁוּב נִפָּגֵש מֵעֵבֶר לִמְחִיצוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, אֶחְסַר אוֹתךָ
https://www.youtube.com/watch?v=-4HI1_LTWIk

Alan Parsons: Old & Wise

As far as my eyes can see
There are shadows approaching me
And to those I left behind
I wanted you to know
You’ve always shared my deepest thoughts
You follow where I go

And oh when I’m old and wise
Bitter words mean little to me
Autumn winds will blow right through me
And someday in the mist of time
When they asked me if I knew you
I’d smile and say you were a friend of mine
And the sadness would be lifted from my eyes
Oh when I’m old and wise

As far as my eyes can see
There are shadows surrounding me
And to those I leave behind
I want you all to know
You’ve always shared my darkest hours
I’ll miss you when I go

And oh, when I’m old and wise
Heavy words that tossed and blew me
Like Autumn winds that will blow right through me
And someday in the mist of time
When they ask you if you knew me
Remember that you were a friend of mine
As the final curtain falls before my eyes
Oh when I’m old and wise

As far as my eyes can see

Source: LyricFind

Songwriters: Alan Parsons / Eric Woolfson

Old and Wise lyrics © Universal Music Publishing Group

גּוּגִי: ירושלים; חורף אַלְפַּיִם-וְתֵשַׁע, קטמון הַיְשָׁנָה – קַיִץ אַלְפַּיִם-וְעֶשְׂרִים, שכונת קִרְיַת הַיּוֹבֵל

אבל תתני לה את הָאוכל הָרטוב, חזרה וְהִפְצִירָה דליה. אפילו תִּקְנִי אוכל “פּוּשְׁטִי”. אִם היא לא אוכלת אֵיְי-דִי לְחתול – הַ”קסם” הַזֶּה שֶׁחתול גוסס מתעורר לחיים כְּשֶׁמֵּרִיחַ, כפי שֶׁאמר לי אז הָוֵּטֶרִינָר (מי זה היה? הַכֹּל מטושטש בזיכרון אחרֵי כֹּל הַשנים וְהַחתולים וְהַכּלבים מִגבעתיים וְאחר-כך כבר בִּירושלים) – אז שום אוכל רטוב לא יעזור כאן. וְהיא עֲדַיִן פה וְשָם נִגֶּשֶׁת לֶאֱכוֹל מֵהָאוכל הַיָּבֵשׁ, הָרפואי, אֲשֶׁר מיועד לחתולים קשישים

הַבּוקר, שׁוּב, הגעתי לגלות בחדר המגורים שלולית על הָרצפּה בסמוך לַכִּסֵּא עליו עֲדַיִן רבצה, עֵינַיֵם עצובות, בְּמַנָּח דומה לְאתמול כְּשֶׁהִשארתי את שְׁתֵּיהֶן וּפָרַשְׁתִּי לחדר הַשינה לְמשך הַלילה. פליטה של נוזלים בלבד, בלי סימנים לְגרגירֵי-אוכל

בַּניסיון הָראשון עם אֵיְי-דִי גּוּגִי פשוט סֵרְבָה. בְּלֵית ברירה נתתי לְתוּלתוּשׁ את כל הַמנה שֶׁנותרה בְּקערית הַפּלסטיק מֵהַקטנות שֶׁקניתי בִּמיוחד
בְּתִקְוָה שֵׁאולי זה יהיה מזון שֶׁגּּוּגִי תֹּאכַל. וְתָבְעָה בְּקולניות תוספת. סֵרַבְתִּי, כמובן

אוכל “שֶׁמֵּעִיר חתולים מֵתִים”, אֵיְי דִּי. אבל גּוּגִי סֵרְבָה

שֶׁאנסה הַיּוֹם שנית? וְאֵיךְ אוכל לקחת אותה אל וֵטֶרִינָר, כאשר עֲדַיִן עומד לה כֹּחָהּ לְהֵאָבֵק בְּהַכְנָסָה לַכְּלוּב, הֲרֵי אתמול וְשלשום – ימים שֶׁהִתְבָּרֵרוּ בְּדִיעֲבַד פחות גרועים – הֶעֶלְתָה עצמהּ לְליטופים עָלַי, יושבת בַּכִּסֵּא מול הַמחשב, מדפדפת בִּתמונותיו של סֶנְט אלן מֵאַסִיזִי שלי, איש אוֹר אֲשֶׁר לִצליל קולו הָרַךְ וְהַמרגיע וּלְמַגָּע יָדָיו הַנכונות הִתמסרו כל הַחתולים וְהַכּלבים, מניחים לו לקחת אותם, יודעים כי הוא יעזור? הֲאִם הן עוד זוכרות אותו, תּולְתּוּשׁ וְגוּגִי, את איש הָאוֹר הַטּוֹב? תּולְתּוּשׁ, מֵחורף אַלְפַּיִם-וְשֶׁבַע

her Daddy’s Precious

וְגוּגִי, אֲשֶׁר תמיד הִתְוַּכַּחְנוּ מי מִשנינו, בעצם, אחראי היה לְהַכְנָסָתָהּ בְּחורף אַלְפַּיִם-וְתֵשַׁע אֵלֵינוּ הַבַּיְתָה בִּרחוב אבא חילקיה… נכון, אני זו שֶׁצִּלצלתי אחר צהרים אחד לָאיש – עֲדַיִן בָּעבודה בַּשעה הַהִיא – זועמת

“Googhee keeps crying at the kitchen’s window; I can’t stand it”

“I’m at work, Loolah; would you like me to come home NOW?”

כך הָאיש בְּרוגע

“No, but I can’t bear her crying”

כך אני

“So let her come in”

וּפָתַחְתִּי את הַחלון וְהִכְנַסְתִּי. אבל מֵאָז שָׁבָה בְּסִיּוּם הַחורף אַחֲרֵי הֵעָלְמוּת של כמה שבועות, הָרְאִיָּה בְּעֵינָהּ הָאחת אבודה מִפְּגִיעַת הַווירוס הַתוקף חתלתולים, וּמֵחָדָשׁ הִצטרפה אֵלַי בְּטיולֵי הַבּוקר וַאֲחַרֵי הצהרים עם בּוֹנְבּוֹן וְקֶנְיָה שלנו, וַאֲנִי מניחה אוכל וּמַיִם עֲבוּרָהּ כמו עֲבוּר שאר הַ”בַּחוּצִים” כפי שֶׁכִּנִּינוּ אותם – הֲרֵי היה זה אלן שלי אֲשֶׁר למרות מֶחָאוֹתַי הִתחיל לְהַאֲכִיל אותה בנוסף מִבּעד לחלון הַמטבח שלנו אֵלָיו מצאה דַּרְכָּהּ, ערמומית שכמותה, וְצִלֵּם וְשָׁמַר בְּשֵׁם

GOOGHEE MAKES TEA

בַּשִּׁבְעָה בְּמֶרְץ אַלְפַּיִם וְעֶשֶׂר שב סֶנְט אלן מֵאַסִיזִי שלי אל הָאור הָעליון ממנו הִגִּיעַ לְמשך הַחיים הָאחרון, מותיר אותי מרוסקת עִם הַכַּלְבָּה שלו קֶנְיָה וְעִם הַחתולה שלו סילְבִיָּה וְעִם “הַמשותפים” שלנו, לבדי
בַּדירה שלנו שֶׁקנינו בִּגבול קטמון הַיְשָׁנָה בִּירושלים, הֲלוּמֵי-צער כמוני, דעכו קַטוֹנְשׁוּ וְסִילְבִיָּה. לבדי לקחתי אל הַוֵּטֶרִינָר; לבדי כָּרִיתִי קבר וְטמנתי

אבל כאשר גֹּרַשְׁתִּי מִשַּׁם, הֲלוּמָה, מַשְׂכִּירֵי-דירות מסרבים נחרצות אף לְבַעַל-חיים אחד, וְעָלַי נסמכים גם כלבה וְגם ארבעה חתולים, נחלצה לעזרתנו סנטה ר’ של חתולֵי ירושלים וְקִשְּׁרָה בֵּינִי לְבֵין א’, שֶׁרצתה לתֵּת בַּיִת לִ”שלושה חתולים מבוגרים; עדיף נכים”… כִּי מִי זולת א’ היה לוקח את פֶלִיקְס הָעִוֵּר כמעט לחלוטין וְאת קִישוּט הַנֵּכָה הַקְּשִׁישָׁה; לְעולם עומדת תודתי לְ-ר’ על הַחֶסֶד הַהוּא – הַוִּתּוּר על אפשרות לִמְסוֹר שְׁנַיִם או שלושה מֵהָהמונים שֶׁהִצִּילָה היא, למען קורת-גג לי וְלַאֲשֶׁר-לי. וְחשבתי אז לִמְסוֹר גם את גּוּגִי… אישה אחת, כלבה אחת, חתולה אחת שֶׁהִינָה הַיְקָרָה-מִכֹּל לְלֵב אַבָּא-שלה וְאֵיך תִּפָּרֵד ממנה אלמנתו – אולי עֲבוּרָן בְּכֹל אופן תִּמָּצֵא דירה. אבל בְּאותו בוקר בו הִגִּיעַ נהג הַמונית, אחרֵי שֶׁהִכנסתי לִכְלוּב אחד את פֶלִיקְס, מבּיט בי בִּמבוכה בְּעֵינָיו הַסּוּמוֹת, וְלַכְּלוּב הַשֵּׁנִי את קִישוּט, דְּהוּמָה וּמפוחדת, סֵרְבָה גּוּגִי בְּכֹל תוקף. שָׂרְטָה וְנָשְׁכָה וּבָעֲטָה וּבָרְחָה שׁוּב וְשׁוּב. נהג הַמונית צפר מֵהָרחוב

בִּדמעות לקחתי את פֶלִיקְס וְאת קִישוּט איתי

בִּדמעות הִשְׁאַרְתִּי אותם אצל הַמְּאַמֶּצֶת

וּלְאורך הַשָּׁנִים אחר-כך, בַּדירות הַשְּׂכוּרוֹת שֶׁהִסכִּימו לְקבֵּל אישה אחת עִם כלבה אחת וְעִם שְׁתֵּי חתולות, וּלְאורך מחלתָהּ של קֶנְיָה עד הִגָּאֲלָּהּ מִיִּסּוּרֶיהָ, וּבַדירה הַקְּטָנָה שֶׁלִּבסוף הִתאפשר לי לִקנות בְּקִרְיַת-הַיּוֹבֵל בִּירושלים, תּוּלְתּוּשׁ וְגוּגִי איתי. נֶחָמָתִי בְעָנְיִי. וַאֲנִי חוזרת וְאומרת לה, לְאורך הַשָּׁנִים הָאֵלּוּ: חכמה של אִמָּא. אֵיךְ יָדַעְתְּ לְהִתעקש ככה. תודה שֶׁהִתְעַקַּשְׁתְּ ככה. תודה שֶׁאַתְּ איתי. אִמָּא אוהבת אותך, גּוּגִי. אִמָּא אף פעם לא תִּתֵּן אותך, לְאף אחד

2015
גּוּגִי (סָמוּךְ לַכָּרִית) עם תּוּלְתּוּשׁ בַּמִּטָּה-של-אִמָּא שֶׁלָּהֶן
2017
גּוּגִי עם תּוּלְתּוּשׁ על הַשְּׂמיכה הַמשותפת לִשְׁתֵּיהֶן

לובשת את חולצת הַמֶּשִׁי הָאדומה, עָלֶיהָ הֶדְפְּסֵי דרקונים בְּצהוב וְקליגרפיה בְּשחור אֲשֶׁר הֵבִיא לי אלן שלי מִנסיעת עבודה לְסין, שוכח כְּדַרְכּוֹ כי אני נמנעת מִלִּלְבּוֹשׁ אדום וְשחור, וְהִתחלתי בעצם לִלְבּוֹשׁ רק אחרֵי פטירתו, נצמדת כמו הַסינים הָהֵם לְרוחות אבות הַמשפחה וּמבקשת מֵאהובי – כמו שֶׁבִּקַּשְׁתִּי בִּיְמֵי סִבְלָם של קֶנְיָה וְסִילְבִיָּה וְקַטוֹנְשׁוּ וְאַף ווּפִּי עָלֶיהָ לא כתבתי – לְהַנחוֹת אותי, בְּיום נִשּׂוּאֵינוּ הֶחָל הַיּוֹם וּבַימים שֶׁעוד יבואו, לעשות את הַנכון עֲבוּר גּוּגִי, עת מגיפה את התריסים כמעט לגמרי וְסוגרת את הַחלונות הַגדולים וּמשאירה מזגן דולק, לְהצל וּלְקרר כְּכֹל הניתן את חדר הַמגורים בו תשארנה שְׁתֵּי הַחתולות בְּצֵאתִי החוצה לְסידורים, כאשר גּוּגִי שֶׁנָּטְשָׁה את הַכִּסֵּא הֶחביב עָלֶיהָ מצטנפת בְּקֶרֶן זָוִית על הָרצפּה, פָּנֶיהָ מוּרדוֹת. חתולים הֶחָשִׁים בְּהִתְקָרֵב קִצָּם עוזבים את הַבַּיִת וּמבקשים לְעצמם מחבוא בַּחוּץ; אצלי נעולה הַדלת כפי שֶׁהיה גם בְּחַיַּי עם אהובי. מִבֵּיתֵנוּ יוצאים רק אל בַּיִת מוגן אחר, נהגתי לְהבהיר לְכל הַמתעניינים בְּמִי מֵהַנזקקים שֶׁאספנו. אבל היטב אני מכִּירה את הַפְנָיַת הָרֹאשׁ מֵהַחלון אֲשֶׁר עד לא מִזמן עוד היה מקור עניין וְהנאה, את הַוויתור בַּאֲפִיסַת כוחות

סוף-הַשָּׁבוּעַ שלושה וְארבּעה בְּיוּלִי: רגעים של אולי-שִׁפּוּר עַל-פְּנֵי הַחְמָרָה-בָּעֲלִיל

כְּשֶׁחזרתי מִחוּץ לָעיר לִקראת תֵּשַע בְּסוף יוֹם חמישי היא היתה מצונפת בְּקֶרֶן-הַזָּוִית, אבל נעמדה מידי פעם וְכָשְׁלָה עד אֵלַי יושבת אל שולחן הַמחשב וְזָקְפָה רֹאשָׁהּ אל יָדֵי הַמּוּשֶׁטֶת וּבִקְּשָׁה וְקִבְּלָה ליטופים עד עֶשֶׂר כְּשֶׁאָזַל כוחי וּפָרַשְׁתִּי לַמִּטָּה. אבל לְמחרת בַּבּוקר הִתחילה מֵחָדָשׁ לְדַבֵּר. לְאורך הַשָּׁנִים הִתבּדחתי על “הַשֵּׁם הָאמצעי” שלה, גּוּגִי טְוִויטִי גרין, חתולה “מְדַבֶּרֶת” שֶׁהִיא

“555”

הִגִּיבָה דליה לַדיווח שֶׁשלחתי, וְאחר-כך נדמה היה כי הִנֵּה, הֲטָבָה נוספת, כי גּוּגִי נִגְּשָׁה לגמרי בְּיוֹזְמָתָהּ אל עמדת הָאוכל וְהַשְּׁתִיָּה שֶׁבַּמטבּח וְהִשמיעה צליל של תלונה מובהקת, וּמִהַרְתִּי לרוקן וּלְמַלֵּא מֵחָדָשׁ את הַקערית הַחדפּעמית הַקטנה בְּאוכל יבש… אולי שְׁנַיִם-וָחֵצִי גרגירים, וְחָזְרָה אל הַכִּסֵּא שלה, וְשוּב שָׁקְעָה

מתישהו במהלך לֵיל הַשַּׁבָּת שמעתי את קוֹלָהּ ויצאתי אל הַמסדרון, רואה אותה פולטת נוזלים, אומרת לה, “זה בּסדר, ילדה של אִמָּא. הַכֹּל בּסדר”. בַּבּוקר שׁוּב מזגתי לה לְתוך קערית קטנה מַיִם מינרליים מֵהַבּקבּוּק, וְשׁוּב הוספתי קֻבִּיַּת קרח, וְהִגַּשְׁתִי לה בַּפּינה שנעשתה שלה עַל הָרצפּה. הִסתכּלה בי בְּעצב; בִּשתיקה

תּוּלתּוּשׁ, אֲחוּזַת קנאה, הִתעקשה לשתות את הַמַּיִם של גּוּגִי, דווקא. וְנִסְּתָה לִפְגוֹעַ בה, כְּדַרְכָּן לְאורך הַשָּׁנִים, לעיתים רָבוֹת, לעיתים מִתְכַּרְבְּלוֹת יחד, אך חסמתי וְנזפתי. לְאורך הַשַּׁבָּת, מוזגת מֵחָדָש בְּכֹל פעם מַיִם וּמַגִּישָׁה וְהיא מסרבת, אך אחרֵי הַצהרים לפתע: שותה. מאוד. בְּצמא. בִּשקיקה    

As long as a cat or a dog drinks voluntarily, there is HOPE

כמעט וַאֲנִי יכולה לשמוע את קולו של סנט אלן מֵאַסִיזִי שלי אומר לי, עֲדַיִן נוכח בי; עוד לִפְנֵי שֶׁהִגַּעְנוּ זה אל זו בְּמשך הַחיים הָאחרון הַזֶּה הלוא כָּמוֹהוּ אספתי וְטיפּלתי וְיודעת

אבל מכִּירה וּמְזַּהָה את הָריפיון של הַתנוחה וְאת הַמבּט הַזֶּה, הֶעצוב; הַשותק

לְשעה קלה בָּערב, בְּמשך הַבּיקור של הָאורח אשר כמעט שנה לא היה כאן, לְפֶתַע כמו הֻפְחָה בה רוּחַ-חיים וְנִדמתה כְּמִי שֶׁשָׁבָה לְאֵיתָנָהּ. הִתרפְּקה עָלָיו וְדָרְשָׁה ליטופים בְּדיבּוּר נרגש, וְהוא נענה וּמעתיר עָלֶיהָ חיבּה, תוֹהֶה על הָהִתנהגוּת הזאת שֶׁחָדָשָׁה עֲבוּרוֹ: “אף פעם היא לא הִרשתה לי לגעת בה קודם… אבל אַתְּ בטוחה שֶׁהיא בְּאמת חולה, היא נִרְאֵית חִיּוּנִית כל-כך?” … מַגָּעוֹ של הַמְּרַפֵּא, אומר קול פנימי כַּאֲשֶׁר גּוּגִי, זמן קצר אחרֵי הבּיקור, כבר מוטלת על צִדָּהּ על הַשׂמיכה הַירוקה הַמונחת על הַמזנון, וּכְבָר הָיְתה לְאַיִן חִיּוּנִיּוּתָהּ שֶׁמִּקּוֹדֵם, כַּמַּיִם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֶל-הָאֲדָמָה, וְאֵינָם עוד

מִיּוֹם ראשון חמישה בְּיוּלִי עד יוֹם רביעי שְׁמוֹנָה בְּיוּלִי: תעתועים; וְאָז: אִפּוּס שְׁעוֹן הַחוֹל

הַתְּנוּדוֹת הָאֵלּוּ על-פְּנֵי הַיְמָמָה, מֵהַבּוקר בו מוצאת אותה מכוּרבֶּלֶת על מטלית רצפּה בּחדר הָאמבּטיה, מַפְנָה רֹאשָׁהּ מֵהַקערית שֶׁאני מציעה לְפָנֶיהָ עם מַיִם חדשים, אל שעה קלה אחרֵי כן כְּשֶׁמגיעה מִיּוֹזְמָתָהּ אל חדר הַמגורים, וּמעלה עצמהּ אל בִּרְכַּי וּמִשָּׁם אל שולחן הַמחשב, אפילו מחכֶּכֶת רֹאשָׁהּ בְּיָדִי וּמבקשת ליטופים; בָּהתחלה הופתעתי וְהִתמלאתי תִּקְוָה, מהר הִתבּרר כי לַתִּקְוָה לא היה יסוד. כי כבר מסרבת לִשתות. לא עוזרים הַשידולים. קערית של מַיִם עם קרח וְקערית מַיִם בלי קרח, מוגשות עד אֵלֶיהָ. מַפְנָה רֹאשָׁהּ

מתכתבת עם דליה, שולחת צילומים מידי יום: “היא כל-כך רזתה”; “אֵיךְ לא, כאשר היא מסרבת לֶאֱכוֹל?”. “אבל היא חייבת לִשתות”… וְאחר-כך:  “אני לא רוצה שֶׁתִּסבול”. גם אני, לא רוצה

אֵיךְ לא חשבתי עליו עד הַבּוקר, נִדְהֶמֶת כְּשֶׁעוֹלֶה בי בְּבירור, כִּתשובה, שְׁמוֹ של הַוֵּטֶרִינָר אֵלָיו לקחתי, לבדי, קודם את קַטוֹנְשׁוּ, וּכְשָׁנָה לאחר-מִכֵּן את סִילְבִיָּה, וְלִבסוף כבר מִשכונת קִרְיַת-הַיּוֹבֵל את קֶנְיָה. “זה לא בּיקור-בַּיִת”, הוא אומר בטלפון. “תכניסי אותה לַחדר הָאמבּטיה, וְתִסגרי את הַדלת, וְתֹאחזי בה בָּעורף וְתַכניסי ראש קדימה לְתוך הַכּלוּב. כי יהיה צורך לעשות בדיקות.” “אז אחרֵי הַצהרים,” אני עונה. “כי בְּשעות אֵלּוּ היא כבר נכנסת לַחדר הָאמבּטיה מֵרְצוֹנָהּ.” … “מה לְאַחֵל לְגוּגִי”, שואלת אותי ר’ אהובת לב הגרינים. “שֶׁיִּהְיֶה לה קל; אנא אַחְלִי כִּי מה שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה עֲבוּרָהּ – שֶׁיִּהְיֶה קל”, אני מבקשת. שֵׁיִּהְיֶּה לה קל, היא מאחלת. קול אומר בי, אַחֲרֵי דְּבָרֶיהָ

GODSPEED
כמה רע היא מרגישה שֶׁאִפְשְּׁרָה לי ככה לֶאֱחוֹז בה וּלְהַכְנִיס לַכְּלוּב, חושבת לְאורך הַדרך – אוטובּוס וְרכּבת קַלָּה וְעוד אוטובּוס – וְגוּגִי כמו נֵעוֹרָה וּמשמיעה קריאות מצוקה רמות מִתּוֹךְ הַכְּלוּב. וְהִגַּעְנוּ. וּבָדַק. בּת אחת-עשרה וְקרוב-לְחֵצִי, עונה לִשְׁאֵלָתוֹ. הָהידרדרות בַּתקופה הָאחרונה. דווקא תּוּלְתּוּשׁ שֶׁמבוגרת ממנה בִּשְׁנָתַיִם אוכלת וְשותה וּפַרוותָהּ מטופּחת, מַגִּיבָה כְּשֶׁמֵּעִיר אודות הַמָּרְאֶה הַמָּרוּט וְהַמדובלל וְהַזָּנָב שֶׁלֹּא נֻקָּה אחרֵי הבַּיקור בְּארגז הַחוֹל וְהָהֲקָאָה שָׁם

“הַפֶּה שלה דווקא בּסדר”

כך אחרֵי שֶׁבָּחַן בְּאמצעות קָנֶה שֶׁבְּקָצֵהוּ פנס

“לא, לא בְּדַרְכֵי הַשֶּׁתֶן. הַגידול מֵאֲחוֹרֵי הַקֵּבָה”

אני זוכרת אֵיךְ אחרֵי שֶׁהִרדים למעני את קַטוֹנְשׁוּ, בִּקֵּש רק כדי לְאושש את הָהשערה של עצמו, וְהָאולטרסאונד הֶרְאָה בְּדִיעֲבַד שֶׁצָּדַק בָּאבחנה עַל-פִּי הַמישוש בִּלבד; אז כמו שֶׁאמרתי לו עַל קַטוֹנְשׁוּ, וְעַל סִילְבִיָּה, וְעַל קֶנְיָה – בְּתוֹר כל אחד – גם עֲבוּר גּוּגִי לא יהיה צורך בִּבדיקות מֵעֵבֶר לְמישוש, שַׁבְתִּי וְאמרתי כָּעֵת. וְגם עֲבוּרָהּ אבקש כי כל זמן שֶׁיּוּכַל עוד לִהְיוֹת לה – שֶׁיִּהְיֶה חופשי מִסֵּבֶל. “הַזריקה שֶׁאֵתֵּן לה עכשיו תגרום לה לְהרגיש טוב לְמשך כִּשלושה ימים. תוך עשרים-וארבע שעות תִּרְאִי שיפּור. וְהִנֵּה הַמרשם. דַּבְּרִי איתי בְּיוֹם חמישי וּלְפִי הַמצב אַנְחֶה אותך – חצי כדור בְּיוֹם; רשמתי עשרה כדורים”, אמר לי, וּלִשְׁאֵלָתִי חזר וְהִבְטִיחַ: לא תסבול. הַסטרואידים יִמְנְעוּ כאבים. וּכְדַרְכּוֹ סֵרֵב נחרצות לתֵּת הַעֲרָכַת זמן. “היה חתול בְּמצב כַּזֶּה שֶׁהֶחֱזִיק כְּשָׁנָה. אי אפשר לדעת מֵרֹאשׁ.” בַּדרך חזרה הַבַּיְתָה, בָּאוטובּוס וּבָרכּבת הַקַּלָּה וְשׁוּב בָּאוטובּוס, הַכְּלוּב על בִּרְכַּי, דַּלְתוֹ מוצמדת אל חָזִי, היא מְיַלֶּלֶת. “עוד מעט נגיע הַבַּיְתָה, ילדה שלי”, אני אומרת לְתוֹךְ הַכְּלוּב

“עוד מעט תִּהְיִי בּסדר”

הַשיפּור הִגִּיעַ אף לִפְנֵי הַמובטח. שעה קלה אחרֵי שֶׁיָּצאה מֵהַכְּלוּב שֶׁהִשארתי עם דלת פתוחה בַּחדר הָאמבּטיה, מִיּוֹזְמָתָהּ נִגְּשָׁה אל עמדת הַמַּיִם וְהָאוכל בַּמטבח, וְשתתה

למחרת בַּבּוקר מצאתי סימנֵי הֲקָאָה על הָרצפּה, אך מה זה חשוב; הַקול של פעם, קוֹלָהּ הַמִּתלונן וְהַתּוֹבֵעַ אוכל… ריקון של הַקעריות, אוכל חדש מֵהַשַּׂק ומַיִם נקיים. וְגוּגִי אוכלת מְעָט, לָראשונה מֵהַשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר

שְׁעוֹן הַחוֹל אֻפַּס; מֵעכשיו סְפִירָה מחודשת

2009
גּוּגִי, כבר אחרֵי פגיעת הַווירוס, לְפְנֵי שֶׁפָּלְשָׁה אֵלֵינוּ לַדירה. נכנסת לִמכוניתו של סֶנְט אלן מֵאַסִיזִי, אֲהוּב-כֹּל-חַי

מִיּוֹם חֲמִישִׁי תִּשְׁעָה בְּיוּלִי עד לֵיל שַׁבָּת עֲשָׂרָה בְּיוּלִי לִפְנֵי חָצוֹת: עד אֲשֶׁר כָּלָה הַחוֹל בַּשָּׁעוֹן

כְּשֶׁדִּבַּרְתִּי עם הַוֵּטֶרִינָר בְּיום חמישי, אחרֵי שֶׁקניתי בְּבֵית-המרקחת את טבליות הַסטרואידים, כבר הֶחְמִיר הַמצב מֵחדש. “תתחילי לתת לה חצי כדור”, הוא אמר. “אַחֵל לי הצלחה”, אמרתי בּחשש. בַּניסיון הָראשון גּוּגִי נאבקה וְיָרְקָה. קול פנימי אמר לי: “לא בְּכֹחַ. חַכִּי”. בָּערב נכנסתי אֵלֶיהָ לַחדר הָאמבּטיה, אחזתי וּפתחתי את פִּיהָ וְהִכנסתי, וְסגרתי, מעבירה אגרוף בְּמורד הַגרון לְזָרֵז בְּלִיעָה. בָּרחה וְהִתחבְּאה מִתַּחַת לַמִּטָּה, אבל אחר-כָּךְ עלתה שוב על הַמִּטָּה וְהיתה לְצידי רוב הַלילה

בוקר יום שישי לא נראה מבטיח; גם כְּשֶׁיָּצְאָה מִתַּחַת לַמִּטָּה, שָׁם היתה כְּשֶׁהִתעוררתי, מוּתֶשֶׁת מִשֵּׁנָה חטופה וְרָעַת-חלומות, וּבָאָה אל חדר הַמגורים, כבר הֵעִידוּ בָּהּ תְּנוּעוֹתֶיהָ – מתנודדת וְכוֹשֶׁלֶת – כִּי רע. מאוד

אבל שתתה מֵהַמַּיִם שֶׁמזגתי לקערית וְהֵבֵאתִי עד אֵלֶיהָ, יְשׁוּבָה על הַכִּסֵּא; תּוּלְתּוּשׁ דרשה וְקִבְּלָה קערית דומה. קניתי מעדן דְּגֵי אוקיינוס, כמו הַ”צ’וּפָּר” שֵׁמקבְּלים כְּשֶׁקונים שַׂק גדול של אוכל, וְעד לִפְנֵי כִּשְׁנָתַיִם נהנו מֵהַפִּנּוּק הַזֶּה שְׁתֵּיהֶן עד שֶׁהֶחלטתי כִּי אֵין הָעונג שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הָהֲקָאוֹת, אבל עכשיו אולי תסכים לאכול מעט מֵהַמעדן עִם חצי טבליה מרוסקת לְתוֹכוֹ? “היא כֹּל כָּךְ רָזְתָה”, אמר הָאורח, רואה אותה מֵחדש כַּעבור פחות מִשבוע, וְהיא כמו אז שְׂמֵחָה לקראתו, לְרֶגַע קצר נִגֶּשֶׁת אֵלָיו וּמְדַבֶּרֶת, וְאוֹזֵל כּחָהּ. “היא לא אוכלת”, אמרתי. הוא רִסֵּק למעני וַאֲנִי עִרְבַּבְתִּי; לִפְנֵי הַכֹּל הִגַּשְׁתִּי לְתוּלתוּשׁ צלוחית וּבָהּ אֵיְי-דִּי שֶׁנשאר מֵאותו ניסיון כושל בַּשבוע שֶׁעבר. וְאָז: הַצלוחית של גּוּגִי. הִתְרַגַּשְׁנוּ כְּשֶׁלִּקְּקָה מעט, אבל מִיָּד הִתבּרר שֶׁפּשוט לא. “לא, אל תכריחי אותה.” הִכנסתי לְתוֹךְ שׂקית ניילון וְשַׂמְתִּי בַּמקרר. אולי לְאחר-כָּךְ? שְׁתֵּיהֶן בָּאוּ אֵלַי לַמִּטָּה, אבל מִשעה לְשעה נעשה בָּרוּר כִּי רע. יותר וְיותר

אולי לא היה זה הַקול הַנכון שֶׁשמעתי; אולי טעיתי כְּשֶׁנִּגַּשְׁתִּי כבר בַּלילה אל חדר הַמגורים, היא שָׁם שְׂרוּעָה בַּאֲפִיסַת-כּוֹחוֹת בְּקֶרֶן-הַזָּוִית על הָרִצפּה וּמָרְאֶהָ כמי שֶׁבְּלִי תרופה לא תִּרְאֶה את יום ראשון, וּבְמָעֲנֶה לְדַחַף לא מְחֻוַּר לקחתי מֵהַשׂקית בַּמקרר את יתרת הַמנה שֶׁנשארה, מעדן וּבְתוֹכוֹ סטרואידים, וְאחזתי בָּהּ חסרת אונים מִלְּהִתְנַגֵּד, וּפתחתי את פִּיהָ וְהִכנסתי, וְסגרתי, גּוּגִי מתנערת וּמנסה לְהִתְנַגֵּד, לירוק הַחוּצָה, נשנקת. אולי הייתי צריכה לשמוע בְּקוֹלוֹ

לא יודעת כמה זמן חלף לִפְנֵי שֶׁהִתחילה לְיַלֵּל, בִּכְאֵב, בִּמצוקה

וְחזרה אֵלַי לַמִּטָּה, ריר צמיג זולג מִפִּיהָ וּמתנשמת בִּכְבֵדוּת. מה אעשה עכשיו, בְּלֵיל שַׁבָּת בְּעֶשֶׂר? מצלמת אותה וְשולחת עִם הֶסְבֵּרִים וּבְהִתנצלוּת לַוֵּטֶרִינָר בַּווֹטסאַפּ. “מה לעשות?” לא יודעת מה היה מועיל אילו ראה את הָהודעה לִפְנֵי רֶבַע לְחָצוֹת, הֲרֵי כבר תּוּלְתּוּשׁ סִמְּנָה לי – אף כי רק בְּדִיעֲבַד הִכַּרְתִי בְּכָךְ – כי אֵלּוּ הַשעות הָאחרונות של אחותהּ

חתולים הֶחָשִׁים בְּהִתְקָרֵב קִצָּם עוזבים את הַבַּיִת וּמבקשים לְעצמם מחבוא בַּחוּץ; גּוּגִי הִשְׁתַּחֲלָה לַפִּנָּה בֵּין שִׁדַּת הַמְּגֵּרוֹת לָארונית בַּחדר הַשֵּׁנָה. בַּתְּחִילָה היו קולות כְּאֵב, בְּהֶמְשֵׁך הִתנַשְּׁפוּיוֹת

פַּעַמַיִם נִסְּתָה תּוּלְתּוּשׁ לְהִתקרב אל הַמחבוֹא הָאחרון של גּוּגִי, פַּעַמַיִם קַמְתִּי אֵלֶיהָ וְהֵנַסְתִּי אותה מִשָּׁם; בַּשלישית הוֹצֵאתִי מֵהַחדר וְסגרתי את הַדלת. וְקראתי שׁוּב וָשׁוּב בְּשֶׁקֶט בְּשֵׁם גּוּגִי, וְאמרתי לה: “עוד מעט, ילדה של אִמָּא. עוד מעט יהיה אור, וְטוב. אִמָּא פֹּה. אִמָּא אוהבת אותך, גּוּגִי. אִמָּא פֹּה”. מֵהַפִּנָּה הִמְשִׁיכוּ עוד קולות, פָּחוֹת וּפָחוֹת

לא זוכרת כמה זמן שכבתי בַּמִּטָּה, מבקשת מֵחַיּוֹת-הַכֹּחַ, יִצּוּגֵי הַמָּגֵן שלי, לְהָקֵל על גּוּגִי בְּדַרְכָּהּ הַחוּצָה מִגּוּף-הַכְּאֵב בְּעולם הַחומר. אולי נרדמתי כי לְפֶתַע הָיוּ סִילְבִיָּה וְקַטוֹנְשׁוּ וּבוֹנְבּוֹן בְּמרפּסת פתוחה אל גִּנָּה פורחת, וְעל סַפָּה מכוסה כּיסוי מנומר פֶלִיקְס וְקִישׁוּט משתעשעים בְּכדור אדום. וְגוּגִי איתם. הִדלקתי את מנורת הַלַּיְלָה וְקַמְתִּי; הִדלקתי את מנורת הַתִּקְרָה. על הָרִצפּה בֵּין שִׁדַּת הַמְּגֵּרוֹת לָארונית. לא היה מקום לִטְעוֹת בַּמַּנָּח. הִזַּזְתִּי וְנגעתי בָּהּ. הָרֹאשׁ וְהָעֹרֶף כבר הִספּיקו לְהִתְקַשּׁוֹת. “בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֶמֶת”, שמעתי עצמי אומרת בְּקול. “אִם הַחַיָּה סובלת אז זו בְּרָכָה”, כתבה לי מ”ר האהובה על הַמוות הַצפוי כְּשֶׁהִתכַּתבנו לא מִזמן. עטפתי את גּוּגִי בְּמטליות רִצפּה, הַחלק הַתחתון של גוּפָהּ טרם הִתְקַשָּׁה, וְהֶעֱבַרְתִּי לַחדר הָאמבּטיה. וְהִבַּטְתִּי בַּשעון. רֶבַע לְחָצוֹת. כִּמעט שַׁבָּת

כַּאֲשֶׁר גָּוַע בַּבַּיִת אחרֵי מחלה ממושכת בֵּין בּיקור אחד בַּמִּרפָּאה הַוֵּטֶרִינָרִית לְביקור אַחֵר שִׁיבָּה, שֶׁבָּא איתי עם מוֹרִיץ וְעם בּוֹנְבּוֹן מִגבעתיים לִירושלים לגור יחד עם אלן שלנו וְעם קֶנְיָה וְסִילְבִיָּה, הָאיש שלי טיפּל בִּקְבוּרָתוֹ. וְאָז אחרֵי שֶׁנלקח אהובי לְבֵית עולמו, מותיר אותי לבדי עם כֹּל הַמזונבים שלנו, לקחתי אני לבדי מֵהַבַּיִת את גּוּפָהּ חסר-הַחיים של ווּפִּי – קצרה וּמהירה היתה דְּעִיכתָהּ – אל הַגִּנָּה בָּהּ נולדה, וּבִשעת בוקר מוקדמת חפרתי בִּקְצֵה ערוגה וְקברתי וְכִסִּיתִי

אבל עכשיו – אֵיךְ אקבּור את גּוּגִי וְהֵיכָן; לוּ יכולתי לקחת אותה אל צֶלַע הָהָר, הַר ירושלים מֵאחורָיו שוקעת הַשמש, וּלְהַטְמִין אותה בְּצֵל אחד הָעצים. בְּכֹל עֶרֶב אוּכַל לְהַבִּיט מֵחלון הַמטבּח אל הַשמש הַשוקעת, לשאול אותה: הַאִם טעיתי? הַאִם הַמעדן עם הַסטרואידים נִשְׁאַף בִּמקום לְהִבָּלַע, מצא דַּרְכּוֹ אל הָרֵאוֹת, הַאִם הִתמרדה הַקֵּבָה בָּעֲוִיתוֹת הֲקָאָה – גידול מֵאֲחוֹרֶיהָ וְאולי כבר צרה מִלְּהָכִיל דבר? מה זאת עוללתי? אולי היה עָלַי לְחַכּוֹת; אולי עוד היה מתאפשר לְהַגִּיעַ בְּיום ראשון אל הַוֵּטֶרִינָר; אולי בְּכֹל אופן זריקה מידֵי כמה ימים; אולי לא נכון היה הַקול שֶׁשמעתי  

לְמחרת: מְנוּחָתָהּ שלום

הַקָּפֶה מֵחָצוֹת, אחרֵי שֶׁהִתְבָּרֵר כי עברה מֵארץ הַחיים, הֶחזיק אותי עֵרָה וְכותבת עד שֶׁעָלָה אור ראשון לִקראת רֶבַע לְשֵׁשׁ. “בְּבקשה עזור לי”, אמרתי לִתמונתו של אלן שלי, מחייך אֵלַי מֵהַתצלום מִיָּמִין לַמחשב, בְּצֵאתִי מֵהַדלת לובשת על-גבֵּי כְּתֹנֶת הַבַּיִת שלי את מעיל הָאופנוענים הַכּחול שֶׁמצאתי בֵּין חֲפָצָיו אחרֵי פטירתו, בַּכּיסים הַגדולים הַטלפון הַסלולרי וְזוג מִסְפַָרַיִם, בְּיָדִי הָאחת מלופפת שקית ניילון שחורה גדולה וְעבה וּבָהּ שְׁתֵּי אדניות על הַצמחים שֶׁבְּתוֹכָן וּשְׁנֵי בּקבּוקֵי פלסטיק מלאים בְּמַיִם וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת שְׁתִילָה בִּמקום אֵת חפירה שֶׁאֵין לי, וּבָיָּד הָאחרת אוחזת דלי לְתוֹכוֹ הִכנסתי את גּוּפָתָהּ, כבר נוקשה לגמרי, עטופה וּמכוסה בְּמטליות רִצפּה

הַדרך עד קְצֵה הָרחוב וּבְמורד הַמדרגות וּפְנִימָה בַּשביל הַמקבּיל בַּמדרון, מתנשמת מִתַּחַת לַמסֵכה, משננת כִּתפילה: “עזור לי, אהובי”. לא כאן. לא כאן. פֹּה, מִתַּחַת לִדְבוּקַת הַשִּׂיחִים הַזֹּאת, בָּאדמה שֶׁמִּתַּחַת לַעֲרֵמַת הָענפים הַיְבֵשִׁים. הַחפירה שֶׁהִתאפשרה לי רדודה מאוד. הִנַּחְתִּי, וְכִסִּיתִי בְּמטליות הָרצפּה, וְערמתי אדמה עֲלֵיהֶן כְּמיטב יכולתי, וְיָצַקְתִּי את הָאדמה עם צִמחֵי הַבָּר שֶׁפַּעַם הִנְבִּיטוּ עצמם בְּתוֹךְ שְׁתֵּי הָאדניות שֶׁנדדו איתי לְאורך הַשָּׁנִים, אולי יִקָּלְטוּ על קִבְרָהּ של גּוּגִי וִיְכַסּוּ וְיִשְׁמְרוּ; אספתי צמחיה יְבֵשָׁה וְגזמתי ענפים ירוקים רעננים וְהוֹסַפְתִּי וְעָרַמְתִּי על הַקבר, וּפִזַּרְתִי פִּלפּל שחור טחון, לְהַרחיק חתולים וּכלבים וְתנים מֵהַקבר שֶׁלְּמוּלוֹ נשקף מֵרחוק צֶלַע הַר ירושלים. הַשמש תשקע שָׁם מִדֵּי ערב. מֵחלון הַמטבּח שלי אַבִּיט בַּשקיעה וְאוֹמַר: תודה שֶׁהִתְעַקַּשְׁתְּ לְהִשָּׁאֵר איתי, גּוּגִי אהובה. תודה על הַזְּמָן שֶׁהֶעֱנַקְתְּ לי. מְנוּחָתֵךְ שלום

חֲלוֹמָהּ של הַצִּפּוֹר הַסְּגֻלָּה

ביום 24.11.10 ציירתי, וכתבתי: אל חלומהּ של הַצפּוֹר הסגולה נִקראוּ וּבָאוּ כל החיות מהמדף בכוננית הספרים שלנו, אֲהוּבִי. הפילים שֶׁלְּךָ הִתערבּבוּ עם פִּילוֹתַי, והצבי מצא את בחירת לִבּוֹ. הקפה השחור עזר, הֵעִיר הינשוף שֶׁלְּךָ לתגליף האריה באבן שמצאתָ והתעקשתָ להציב בסלון, נודדת עם עֲצֵיךָ שבעציצים איתנו מדירה אל דירה. הָעֵצִים התאוששו פְּלָאִים. אבל תמשיכי לדבּר איתם, ולהפציר בהם לִחְיוֹת, לְזֵכֶר אַהֲבָתוֹ, מְזַמֶּרֶת סגולת הכּנף בַּחֲלוֹמְךָ. ואת חלומותַי אתה שָׁב וּמַשְׁכִּיחַ ממני לפני הִתְעוֹרֵרִי, שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי. מֵגֵן הוא ושוֹמֵר עָלַיִךְ, הרֵי גם אַתְּ יודעת זאת, אומרת לי הַלֶּהָבָה הסגולה. הס, אתה אומר לה. אַתְּ יודעת שאסור לגלות

ביום 16.5.11 “קטמתי” פיסה מהציור, וכתבתי: ואת הציור כולו ציירתי עוד בנובמבר. למילים אחרות. ואחר כך קטמתי ממנו את הפיסה הזאת שלא התחברה מֵאז. ואני פיסות ונתזים שהתפזרו כבר, וחוטֵי מילים אוחזים את הרֶסֶס ומטעים את רואיי לחשוב כי עוד שלֵמה אני, ולא כך הוא

והוספתי: ואת העיניים מחלום הציפור הסגולה הרי חתכתי החוצה אז לאייר את השיר שלה שכמו כתב אותי אליךָ, וכמה השתאינו שתינו כשנוכחנו; אבל אתה כבר מעבר לתנועת הזמן ואולי חייכתָ, שָׁקֵט  וזך כמו בַּשׁוּרוֹת שלה ורק אני מתערבֶּלֶת במעמקֶיךָ, לרגע נִשּאת על מֵימֵיךָ ושבה וצוללת בָּם

עוֹלָם נְגוֹהוֹת OLAM NEGOHOT

Any attempt on my part to translate the phrase that imposed itself on both a quadriptych and a triptych I painted on different occasions, and on three poems that arrived together one day, would fail to convey all meanings touched by Jewish Kabbalah as well as those pertaining to the conversation still held over different planes of existence, beyond Life and Death

As OLAM is so much more than “world” and NEGOHOT entails so much more than “brightness” or mere “lights”, the phrase is presented here simply transcribed into English

Both paintings were shown in an exhibition held in Jerusalem Theater in 2014

הטריפטיך עוֹלָם נְגוֹהוֹת (בְּזָהָב) וכן שְׁנֵי הַפָּנֶלִים העליונים מתוך הקוואדריפטיך עוֹלָם נְגוֹהוֹת, אשר צוירו בהזדמנויות שונות, הוצגו בתערוכה בתיאטרון ירושלים בשנת 2014