לֹא


לֹא צִיַּרְתִּי מֵחָדָשׁ
בְּפֶחָם, עִם נְגִיעוֹת כָּתֹם וְאָדֹם
שַׁלְהָבוֹת, הִלּוֹת צְהֻבּוֹת
אֶת הַחֲנֻכִּיָּה שֶׁהֵכִין מִגֶּזַע זַיִת
וְתַרְמִילֵי כַּדּוּרִים
שֶׁהֵבִיא מִסִּינַי
בִּמְלֹאת שְׁלוֹשִׁים-וְשָׁלֹש
בְּאָלֶ”ף כִּסְלֵו, עַכְשָׁיו

לֹא כָּתַבְתִי מְאוּם
הַשָּׁנָה
בִּמְלֹאת שְׁלוֹשִׁים-וְשָׁלֹש
בְּאָלֶ”ף כִּסְלֵו, עַכְשָׁיו

לֹא פּוֹרַרְתִּי אֶת הָאֲדָמָה
שֶחוֹנֶקֶת אוֹתָן בֶּעָצִיץ
אֶת הַפְּקָעוֹת
מֵחֲצַר בֵּית אִמּוֹ
כְּמוֹ אוֹתָן שֶׁעוֹד הוּא
חָפַר וְהוֹצִיא מִשָּׁם
וְשָׁתַל בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע
שֶׁמָּצָא בְּעַצְמוֹ
וְהִנִּיחַ
עַל מַצַּבְתָּהּ

רַקָּפוֹת פָּרְחוּ שָׁם כְּשֶׁבָּאנוּ
רַקָּפוֹת חָדְלוּ מִלְפְרוֹחַ
עֲבוּרִי
כְּבָר שָׁנִים

פֶּחָם צוֹנֵן לִבִּי עַכְשָׁיו
שׁוֹתְקוֹת כְּמֶלַח מִלּוֹתַי עַכְשָׁיו
כֹּל יַקִּירַי רְחוֹקִים עַכְשָׁיו
אֲבָל כְּמוֹ מַבָּטָן שֶׁל הַכַּלָּנִיוֹת שֶׁלָּהּ
אָדֹם כְּשַׁלְהֶבֶת נֵר
סָגֹל כַּצֶּבַע שֶׁאַהֲבָה אֲחוֹתִי-שֶׁלִּי מִכֹּל
אוּלַי תַּוְרִיד עוֹד רַקֶּפֶת
גַּם
לְמַעֲנִי

בְּהמשך לִתגובה על צילום של כַּלָּניוֹת של אביב חזק, הצילום וְהתגובה עלו בְּדף הפייסבוק של אביב ביום 18.11.20
ירושלים, 18.11.20. כל הזכויות שמורות לְאש”א הילה גרין ©

אש”א הילה גרין. 2018. ציור דיגיטלי

בדצמבר 2018 העליתי ב”דף האמן” שלי בפייסבוק אש”א הילה גרין אמנות ומילים, וכתבתי “… בְּהשראת חֲנֻכִּיָּה אשר אבי, מוֹטְקֶה פָּז ז”ל, בָּנָה מִחֶלְקֵי מתכת יחד עִם פִּסָּה של גזע עץ זית”, שילבתי את הציור הדיגיטלי הזה, אשר אולי מסמן השלמה וּבחירה בְּמֶדְיָה המתחשבת בְּמצבן של שתי ידיי. ואולי רק כך יתאפשר לי, מעכשיו. שלחתי באימייל ל”תפוצת קוֹרְאַי שמחוץ לפייסבוק”; בתגובה העיר לי השליח הטוב של הגרינים כי את הנרות יש להדליק מימין לכיוון שמאל, והציור שלי פשוט “הפוך”… לא זוכרת אם עלה בי אז כי הציור משקף את עולמי הממשיך להתהפך עָלַי

בית עלמין גדרה, 2008. צילום: אלן גרין ז”ל

באזכרה השניה של חמותי צילם אלן את המצבה שלה, עליה הוצב הסלע שהוא עצמו חיפש ומצא, ובו הספיקו לפרוח רקפות ראשונות מהפקעות שהוא חפר מחצר הבית בו התגוררה אִמּוֹ וטמן בַּחֲגָוִים

קריית היובל, ירושלים, 2018. צילום: אש”א הילה גרין

בחורף שאחרי פטירתו של האיש שלי באתי לבקר את האלמן של חמותי. מחצר ביתם חפרה המטפלת שלו ונתנה לי בתוך עציץ לבן גדול כמה פקעות עם עלים. באותו אדר פרחו מהפקעות רקפות, מתמידות מידי חורף למסור לי נשיקות ורודות מאהובי. לפני שנתיים היתה הפריחה האחרונה, ומאז אולי עייפו. רק עלים ירוקים בחורף הקודם. והשנה? דישנתי בסתיו ובאביב שעברו וגם בתחילת הסתיו כעת, כפי שהציע נו”ן, אך עדיין לא אספתי כוח להפריד בין הפקעות ולחלק בין שני עציצים. תוהה אם ויתרו עָלַי הרקפות או אם עוד תֵּעָתֵרְנָה לְהַטּוֹת לי חסד  

                                        

                          

                         

הָעֶשְׂרִים וּשמונה בְּאוגוסט

בָּעֶשְׂרִים וּשמונה בְּאוגוסט אַלְפַּיִם וְעֶשֶׂר, שֶׁהיתה שנת תש”ע, בַּיום בּוֹ לא מלאו לְךָ חמישים-וְחמש, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי שלי, כּי חצי שנה קודם נִלְקַחְתָּ, חל י”ח אֱלוּל; וּבְאשמורת-הַבֹּקֶר של אותה שַׁבָּת חֲשׁוּכָה נאספה אחותי-יחידתי גם היא, עַד אֵלֶיךָ; חמישים-וָשש לא מלאו לה

עם שחר נודע לי, וּמִהרתי אֵלֶיהָ לְאַחַר שְׁעָתָהּ הָאחרונה, למצוא את גּוּפָהּ הָארצי שֶׁהוֹתִירָה אַחֲרֶיהָ נִשְׁמַת הָאוֹר, אורית שלי, כּבר בָּאֲרִיזַת-הַמֵּתִים הַכּחולה, לְנַשֵּׁק את פָּנֶיהָ שֶׁהִשאיר צוות בֵּית-החולים גלויים עבורי, לְכַסּוֹת בְּיָדִי את עֵינֶיהָ וְלקרוא קְרִיאַת שְׁמַע בִּשְׁמָהּ, וְלִזְעוֹק בְּלִי-קוֹל בְּאָזְנָהּ: אחותי, אחותי, מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתַּיִךְ, אחותי הַטּוֹבָה שלי

וְסִפֵּק לא היה בְּיָדִי לְהַעֲלוֹת בְּדף הָפייסבּוּק אשר כּבר נפתח פֹּה עַל-שְׁמִי, אַחֲרֵי שֶׁהוּרַד לְטִמְיוֹן הַדף שלךָ אֵלָיו נכנסתי לִסְפֹּד לְךָ וְלִבְכֹּתְךָ אַחֲרֵי שֶׁנֶּעֱקַרְתָּ מִתּוֹךְ סְגוֹר-לִבִּי, שֹׁרֶש נִשְׁמָתִי שֶׁבְּעוֹלָם הָאוֹר – קישור לַשיר הַזֶּה של הַכּוֹתֵב שֶׁשְּׁמוֹ כְּשִׁמְךָ אשר שָׁר לי כְּמוֹ מִמְּךָ

וְיום אחד בּערפילֵי הַזְּמָן | כְּשֶׁיִּשְׁאֲלוּנִי אם הִכַּרתי אוֹתָךְ | אֲחַיֵּךְ – – – | … וְתוּסַר הָעצבוּת מֵעֵינַי | או, כּאשר אהיה זקן וְחכם


וּמַזְכִּיר לי אַחֲרֵי אשר הוֹתַרְתָּ אותי מֵאָחוֹר כּי תמיד חלקתי איתךָ את מחשבותיךָ הָעמוקות בּיותר, את שעותיךָ הַקודרות בּיותר, וּמבטיח לי כּי תֶּחְסַר אותי בְּלֶכְתְּךָ

וְסִפֵּק לא היה בְּיָדִי לְהַעֲלוֹת בְּדף הָפייסבּוּק את שְׁתֵּי הָעבודות הַמופלאות שלךָ אשר לא הֶרְאֵיתָ לי בְּחַיֵּינוּ יחד וְרק לְאַחַר שֶׁכָּבִיתָ מִכָּאן, אוֹר חַיַּי, וְעָבַרְתָּ לְהָאִיר בְּעוֹלָם הָאֱמֶת מוֹתִיר אותי בַּ”כָּאן וְעַכְשָׁיו” בִּלְעָדֶיךָ, הִגִּיעוּ לְיָדַי – הַחלום בְּצִבְעֵי שֶׁמֶן מִתקופת “לִפְנֵי בּצלאל” שלךָ, הַחיזיון-בֵּהָקִיץ בְּמֶדְיָה מעורבת מִשָּׁנִים מאוחרות יותר

בְּעֵינֵי-רוּחֲךָ רָאִיתָ, וְצִיַּרְתָּ את תמונת עַצְמְךָ-הַזָּקֵן; וּבַתערוכות בּהן הִצַּגְתִּי את עבודותֶיךָ, אמן חֲכַם-לֵב שלי, קראתי לְצִבְעֵי הַשֶּׁמֶן

Alan: Old & Wise

OLD & WISE אלן גרין. (לא מתוארך; שנות ה-70). שֶׁמֶן

וְלַמֶּדְיָה הַמעורבת

White haired Alan / Artist Envisions Himself Old

האמן כְּאִיש זקן בְּעֵינֵי רוּחוֹ. אלן גרין. 1984. מֶדְיָה מעורבת

לא הִגַּעְתָּ להיות זקן, אֲהוּבִי אשר בְּכֹל מִשְׁכֵי הַחַיִּים, וְהיום לא בּן שישים וְחמש אתה; אבל מֵעֵבֶר לערפילֵי הַזְּמָן שְׁמַע את אלן פַּרְסוֹנְס שָׁר מִמֶּנִי לְךָ: רחוק כְּכֹל שֶׁיְּכוֹלוֹת עֵינַי לראות | – – – | תמיד חלקתי איתךָ את מחשבותיךָ הָעמוקות בּיותר – – – את שעותיךָ הַקודרות בּיותר

עֲדַיִן, יותר מֵעֶשֶׂר שָׁנִים אַחֲרֵי לֶכְתְּךָ, חֲסֵרָה אוֹתךָ. עַד נָשׁוּב נִפָּגֵש מֵעֵבֶר לִמְחִיצוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, אֶחְסַר אוֹתךָ
https://www.youtube.com/watch?v=-4HI1_LTWIk

Alan Parsons: Old & Wise

As far as my eyes can see
There are shadows approaching me
And to those I left behind
I wanted you to know
You’ve always shared my deepest thoughts
You follow where I go

And oh when I’m old and wise
Bitter words mean little to me
Autumn winds will blow right through me
And someday in the mist of time
When they asked me if I knew you
I’d smile and say you were a friend of mine
And the sadness would be lifted from my eyes
Oh when I’m old and wise

As far as my eyes can see
There are shadows surrounding me
And to those I leave behind
I want you all to know
You’ve always shared my darkest hours
I’ll miss you when I go

And oh, when I’m old and wise
Heavy words that tossed and blew me
Like Autumn winds that will blow right through me
And someday in the mist of time
When they ask you if you knew me
Remember that you were a friend of mine
As the final curtain falls before my eyes
Oh when I’m old and wise

As far as my eyes can see

Source: LyricFind

Songwriters: Alan Parsons / Eric Woolfson

Old and Wise lyrics © Universal Music Publishing Group

גּוּגִי: ירושלים; חורף אַלְפַּיִם-וְתֵשַׁע, קטמון הַיְשָׁנָה – קַיִץ אַלְפַּיִם-וְעֶשְׂרִים, שכונת קִרְיַת הַיּוֹבֵל

אבל תתני לה את הָאוכל הָרטוב, חזרה וְהִפְצִירָה דליה. אפילו תִּקְנִי אוכל “פּוּשְׁטִי”. אִם היא לא אוכלת אֵיְי-דִי לְחתול – הַ”קסם” הַזֶּה שֶׁחתול גוסס מתעורר לחיים כְּשֶׁמֵּרִיחַ, כפי שֶׁאמר לי אז הָוֵּטֶרִינָר (מי זה היה? הַכֹּל מטושטש בזיכרון אחרֵי כֹּל הַשנים וְהַחתולים וְהַכּלבים מִגבעתיים וְאחר-כך כבר בִּירושלים) – אז שום אוכל רטוב לא יעזור כאן. וְהיא עֲדַיִן פה וְשָם נִגֶּשֶׁת לֶאֱכוֹל מֵהָאוכל הַיָּבֵשׁ, הָרפואי, אֲשֶׁר מיועד לחתולים קשישים

הַבּוקר, שׁוּב, הגעתי לגלות בחדר המגורים שלולית על הָרצפּה בסמוך לַכִּסֵּא עליו עֲדַיִן רבצה, עֵינַיֵם עצובות, בְּמַנָּח דומה לְאתמול כְּשֶׁהִשארתי את שְׁתֵּיהֶן וּפָרַשְׁתִּי לחדר הַשינה לְמשך הַלילה. פליטה של נוזלים בלבד, בלי סימנים לְגרגירֵי-אוכל

בַּניסיון הָראשון עם אֵיְי-דִי גּוּגִי פשוט סֵרְבָה. בְּלֵית ברירה נתתי לְתוּלתוּשׁ את כל הַמנה שֶׁנותרה בְּקערית הַפּלסטיק מֵהַקטנות שֶׁקניתי בִּמיוחד
בְּתִקְוָה שֵׁאולי זה יהיה מזון שֶׁגּּוּגִי תֹּאכַל. וְתָבְעָה בְּקולניות תוספת. סֵרַבְתִּי, כמובן

אוכל “שֶׁמֵּעִיר חתולים מֵתִים”, אֵיְי דִּי. אבל גּוּגִי סֵרְבָה

שֶׁאנסה הַיּוֹם שנית? וְאֵיךְ אוכל לקחת אותה אל וֵטֶרִינָר, כאשר עֲדַיִן עומד לה כֹּחָהּ לְהֵאָבֵק בְּהַכְנָסָה לַכְּלוּב, הֲרֵי אתמול וְשלשום – ימים שֶׁהִתְבָּרֵרוּ בְּדִיעֲבַד פחות גרועים – הֶעֶלְתָה עצמהּ לְליטופים עָלַי, יושבת בַּכִּסֵּא מול הַמחשב, מדפדפת בִּתמונותיו של סֶנְט אלן מֵאַסִיזִי שלי, איש אוֹר אֲשֶׁר לִצליל קולו הָרַךְ וְהַמרגיע וּלְמַגָּע יָדָיו הַנכונות הִתמסרו כל הַחתולים וְהַכּלבים, מניחים לו לקחת אותם, יודעים כי הוא יעזור? הֲאִם הן עוד זוכרות אותו, תּולְתּוּשׁ וְגוּגִי, את איש הָאוֹר הַטּוֹב? תּולְתּוּשׁ, מֵחורף אַלְפַּיִם-וְשֶׁבַע

her Daddy’s Precious

וְגוּגִי, אֲשֶׁר תמיד הִתְוַּכַּחְנוּ מי מִשנינו, בעצם, אחראי היה לְהַכְנָסָתָהּ בְּחורף אַלְפַּיִם-וְתֵשַׁע אֵלֵינוּ הַבַּיְתָה בִּרחוב אבא חילקיה… נכון, אני זו שֶׁצִּלצלתי אחר צהרים אחד לָאיש – עֲדַיִן בָּעבודה בַּשעה הַהִיא – זועמת

“Googhee keeps crying at the kitchen’s window; I can’t stand it”

“I’m at work, Loolah; would you like me to come home NOW?”

כך הָאיש בְּרוגע

“No, but I can’t bear her crying”

כך אני

“So let her come in”

וּפָתַחְתִּי את הַחלון וְהִכְנַסְתִּי. אבל מֵאָז שָׁבָה בְּסִיּוּם הַחורף אַחֲרֵי הֵעָלְמוּת של כמה שבועות, הָרְאִיָּה בְּעֵינָהּ הָאחת אבודה מִפְּגִיעַת הַווירוס הַתוקף חתלתולים, וּמֵחָדָשׁ הִצטרפה אֵלַי בְּטיולֵי הַבּוקר וַאֲחַרֵי הצהרים עם בּוֹנְבּוֹן וְקֶנְיָה שלנו, וַאֲנִי מניחה אוכל וּמַיִם עֲבוּרָהּ כמו עֲבוּר שאר הַ”בַּחוּצִים” כפי שֶׁכִּנִּינוּ אותם – הֲרֵי היה זה אלן שלי אֲשֶׁר למרות מֶחָאוֹתַי הִתחיל לְהַאֲכִיל אותה בנוסף מִבּעד לחלון הַמטבח שלנו אֵלָיו מצאה דַּרְכָּהּ, ערמומית שכמותה, וְצִלֵּם וְשָׁמַר בְּשֵׁם

GOOGHEE MAKES TEA

בַּשִּׁבְעָה בְּמֶרְץ אַלְפַּיִם וְעֶשֶׂר שב סֶנְט אלן מֵאַסִיזִי שלי אל הָאור הָעליון ממנו הִגִּיעַ לְמשך הַחיים הָאחרון, מותיר אותי מרוסקת עִם הַכַּלְבָּה שלו קֶנְיָה וְעִם הַחתולה שלו סילְבִיָּה וְעִם “הַמשותפים” שלנו, לבדי
בַּדירה שלנו שֶׁקנינו בִּגבול קטמון הַיְשָׁנָה בִּירושלים, הֲלוּמֵי-צער כמוני, דעכו קַטוֹנְשׁוּ וְסִילְבִיָּה. לבדי לקחתי אל הַוֵּטֶרִינָר; לבדי כָּרִיתִי קבר וְטמנתי

אבל כאשר גֹּרַשְׁתִּי מִשַּׁם, הֲלוּמָה, מַשְׂכִּירֵי-דירות מסרבים נחרצות אף לְבַעַל-חיים אחד, וְעָלַי נסמכים גם כלבה וְגם ארבעה חתולים, נחלצה לעזרתנו סנטה ר’ של חתולֵי ירושלים וְקִשְּׁרָה בֵּינִי לְבֵין א’, שֶׁרצתה לתֵּת בַּיִת לִ”שלושה חתולים מבוגרים; עדיף נכים”… כִּי מִי זולת א’ היה לוקח את פֶלִיקְס הָעִוֵּר כמעט לחלוטין וְאת קִישוּט הַנֵּכָה הַקְּשִׁישָׁה; לְעולם עומדת תודתי לְ-ר’ על הַחֶסֶד הַהוּא – הַוִּתּוּר על אפשרות לִמְסוֹר שְׁנַיִם או שלושה מֵהָהמונים שֶׁהִצִּילָה היא, למען קורת-גג לי וְלַאֲשֶׁר-לי. וְחשבתי אז לִמְסוֹר גם את גּוּגִי… אישה אחת, כלבה אחת, חתולה אחת שֶׁהִינָה הַיְקָרָה-מִכֹּל לְלֵב אַבָּא-שלה וְאֵיך תִּפָּרֵד ממנה אלמנתו – אולי עֲבוּרָן בְּכֹל אופן תִּמָּצֵא דירה. אבל בְּאותו בוקר בו הִגִּיעַ נהג הַמונית, אחרֵי שֶׁהִכנסתי לִכְלוּב אחד את פֶלִיקְס, מבּיט בי בִּמבוכה בְּעֵינָיו הַסּוּמוֹת, וְלַכְּלוּב הַשֵּׁנִי את קִישוּט, דְּהוּמָה וּמפוחדת, סֵרְבָה גּוּגִי בְּכֹל תוקף. שָׂרְטָה וְנָשְׁכָה וּבָעֲטָה וּבָרְחָה שׁוּב וְשׁוּב. נהג הַמונית צפר מֵהָרחוב

בִּדמעות לקחתי את פֶלִיקְס וְאת קִישוּט איתי

בִּדמעות הִשְׁאַרְתִּי אותם אצל הַמְּאַמֶּצֶת

וּלְאורך הַשָּׁנִים אחר-כך, בַּדירות הַשְּׂכוּרוֹת שֶׁהִסכִּימו לְקבֵּל אישה אחת עִם כלבה אחת וְעִם שְׁתֵּי חתולות, וּלְאורך מחלתָהּ של קֶנְיָה עד הִגָּאֲלָּהּ מִיִּסּוּרֶיהָ, וּבַדירה הַקְּטָנָה שֶׁלִּבסוף הִתאפשר לי לִקנות בְּקִרְיַת-הַיּוֹבֵל בִּירושלים, תּוּלְתּוּשׁ וְגוּגִי איתי. נֶחָמָתִי בְעָנְיִי. וַאֲנִי חוזרת וְאומרת לה, לְאורך הַשָּׁנִים הָאֵלּוּ: חכמה של אִמָּא. אֵיךְ יָדַעְתְּ לְהִתעקש ככה. תודה שֶׁהִתְעַקַּשְׁתְּ ככה. תודה שֶׁאַתְּ איתי. אִמָּא אוהבת אותך, גּוּגִי. אִמָּא אף פעם לא תִּתֵּן אותך, לְאף אחד

2015
גּוּגִי (סָמוּךְ לַכָּרִית) עם תּוּלְתּוּשׁ בַּמִּטָּה-של-אִמָּא שֶׁלָּהֶן
2017
גּוּגִי עם תּוּלְתּוּשׁ על הַשְּׂמיכה הַמשותפת לִשְׁתֵּיהֶן

לובשת את חולצת הַמֶּשִׁי הָאדומה, עָלֶיהָ הֶדְפְּסֵי דרקונים בְּצהוב וְקליגרפיה בְּשחור אֲשֶׁר הֵבִיא לי אלן שלי מִנסיעת עבודה לְסין, שוכח כְּדַרְכּוֹ כי אני נמנעת מִלִּלְבּוֹשׁ אדום וְשחור, וְהִתחלתי בעצם לִלְבּוֹשׁ רק אחרֵי פטירתו, נצמדת כמו הַסינים הָהֵם לְרוחות אבות הַמשפחה וּמבקשת מֵאהובי – כמו שֶׁבִּקַּשְׁתִּי בִּיְמֵי סִבְלָם של קֶנְיָה וְסִילְבִיָּה וְקַטוֹנְשׁוּ וְאַף ווּפִּי עָלֶיהָ לא כתבתי – לְהַנחוֹת אותי, בְּיום נִשּׂוּאֵינוּ הֶחָל הַיּוֹם וּבַימים שֶׁעוד יבואו, לעשות את הַנכון עֲבוּר גּוּגִי, עת מגיפה את התריסים כמעט לגמרי וְסוגרת את הַחלונות הַגדולים וּמשאירה מזגן דולק, לְהצל וּלְקרר כְּכֹל הניתן את חדר הַמגורים בו תשארנה שְׁתֵּי הַחתולות בְּצֵאתִי החוצה לְסידורים, כאשר גּוּגִי שֶׁנָּטְשָׁה את הַכִּסֵּא הֶחביב עָלֶיהָ מצטנפת בְּקֶרֶן זָוִית על הָרצפּה, פָּנֶיהָ מוּרדוֹת. חתולים הֶחָשִׁים בְּהִתְקָרֵב קִצָּם עוזבים את הַבַּיִת וּמבקשים לְעצמם מחבוא בַּחוּץ; אצלי נעולה הַדלת כפי שֶׁהיה גם בְּחַיַּי עם אהובי. מִבֵּיתֵנוּ יוצאים רק אל בַּיִת מוגן אחר, נהגתי לְהבהיר לְכל הַמתעניינים בְּמִי מֵהַנזקקים שֶׁאספנו. אבל היטב אני מכִּירה את הַפְנָיַת הָרֹאשׁ מֵהַחלון אֲשֶׁר עד לא מִזמן עוד היה מקור עניין וְהנאה, את הַוויתור בַּאֲפִיסַת כוחות

סוף-הַשָּׁבוּעַ שלושה וְארבּעה בְּיוּלִי: רגעים של אולי-שִׁפּוּר עַל-פְּנֵי הַחְמָרָה-בָּעֲלִיל

כְּשֶׁחזרתי מִחוּץ לָעיר לִקראת תֵּשַע בְּסוף יוֹם חמישי היא היתה מצונפת בְּקֶרֶן-הַזָּוִית, אבל נעמדה מידי פעם וְכָשְׁלָה עד אֵלַי יושבת אל שולחן הַמחשב וְזָקְפָה רֹאשָׁהּ אל יָדֵי הַמּוּשֶׁטֶת וּבִקְּשָׁה וְקִבְּלָה ליטופים עד עֶשֶׂר כְּשֶׁאָזַל כוחי וּפָרַשְׁתִּי לַמִּטָּה. אבל לְמחרת בַּבּוקר הִתחילה מֵחָדָשׁ לְדַבֵּר. לְאורך הַשָּׁנִים הִתבּדחתי על “הַשֵּׁם הָאמצעי” שלה, גּוּגִי טְוִויטִי גרין, חתולה “מְדַבֶּרֶת” שֶׁהִיא

“555”

הִגִּיבָה דליה לַדיווח שֶׁשלחתי, וְאחר-כך נדמה היה כי הִנֵּה, הֲטָבָה נוספת, כי גּוּגִי נִגְּשָׁה לגמרי בְּיוֹזְמָתָהּ אל עמדת הָאוכל וְהַשְּׁתִיָּה שֶׁבַּמטבּח וְהִשמיעה צליל של תלונה מובהקת, וּמִהַרְתִּי לרוקן וּלְמַלֵּא מֵחָדָשׁ את הַקערית הַחדפּעמית הַקטנה בְּאוכל יבש… אולי שְׁנַיִם-וָחֵצִי גרגירים, וְחָזְרָה אל הַכִּסֵּא שלה, וְשוּב שָׁקְעָה

מתישהו במהלך לֵיל הַשַּׁבָּת שמעתי את קוֹלָהּ ויצאתי אל הַמסדרון, רואה אותה פולטת נוזלים, אומרת לה, “זה בּסדר, ילדה של אִמָּא. הַכֹּל בּסדר”. בַּבּוקר שׁוּב מזגתי לה לְתוך קערית קטנה מַיִם מינרליים מֵהַבּקבּוּק, וְשׁוּב הוספתי קֻבִּיַּת קרח, וְהִגַּשְׁתִי לה בַּפּינה שנעשתה שלה עַל הָרצפּה. הִסתכּלה בי בְּעצב; בִּשתיקה

תּוּלתּוּשׁ, אֲחוּזַת קנאה, הִתעקשה לשתות את הַמַּיִם של גּוּגִי, דווקא. וְנִסְּתָה לִפְגוֹעַ בה, כְּדַרְכָּן לְאורך הַשָּׁנִים, לעיתים רָבוֹת, לעיתים מִתְכַּרְבְּלוֹת יחד, אך חסמתי וְנזפתי. לְאורך הַשַּׁבָּת, מוזגת מֵחָדָש בְּכֹל פעם מַיִם וּמַגִּישָׁה וְהיא מסרבת, אך אחרֵי הַצהרים לפתע: שותה. מאוד. בְּצמא. בִּשקיקה    

As long as a cat or a dog drinks voluntarily, there is HOPE

כמעט וַאֲנִי יכולה לשמוע את קולו של סנט אלן מֵאַסִיזִי שלי אומר לי, עֲדַיִן נוכח בי; עוד לִפְנֵי שֶׁהִגַּעְנוּ זה אל זו בְּמשך הַחיים הָאחרון הַזֶּה הלוא כָּמוֹהוּ אספתי וְטיפּלתי וְיודעת

אבל מכִּירה וּמְזַּהָה את הָריפיון של הַתנוחה וְאת הַמבּט הַזֶּה, הֶעצוב; הַשותק

לְשעה קלה בָּערב, בְּמשך הַבּיקור של הָאורח אשר כמעט שנה לא היה כאן, לְפֶתַע כמו הֻפְחָה בה רוּחַ-חיים וְנִדמתה כְּמִי שֶׁשָׁבָה לְאֵיתָנָהּ. הִתרפְּקה עָלָיו וְדָרְשָׁה ליטופים בְּדיבּוּר נרגש, וְהוא נענה וּמעתיר עָלֶיהָ חיבּה, תוֹהֶה על הָהִתנהגוּת הזאת שֶׁחָדָשָׁה עֲבוּרוֹ: “אף פעם היא לא הִרשתה לי לגעת בה קודם… אבל אַתְּ בטוחה שֶׁהיא בְּאמת חולה, היא נִרְאֵית חִיּוּנִית כל-כך?” … מַגָּעוֹ של הַמְּרַפֵּא, אומר קול פנימי כַּאֲשֶׁר גּוּגִי, זמן קצר אחרֵי הבּיקור, כבר מוטלת על צִדָּהּ על הַשׂמיכה הַירוקה הַמונחת על הַמזנון, וּכְבָר הָיְתה לְאַיִן חִיּוּנִיּוּתָהּ שֶׁמִּקּוֹדֵם, כַּמַּיִם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֶל-הָאֲדָמָה, וְאֵינָם עוד

מִיּוֹם ראשון חמישה בְּיוּלִי עד יוֹם רביעי שְׁמוֹנָה בְּיוּלִי: תעתועים; וְאָז: אִפּוּס שְׁעוֹן הַחוֹל

הַתְּנוּדוֹת הָאֵלּוּ על-פְּנֵי הַיְמָמָה, מֵהַבּוקר בו מוצאת אותה מכוּרבֶּלֶת על מטלית רצפּה בּחדר הָאמבּטיה, מַפְנָה רֹאשָׁהּ מֵהַקערית שֶׁאני מציעה לְפָנֶיהָ עם מַיִם חדשים, אל שעה קלה אחרֵי כן כְּשֶׁמגיעה מִיּוֹזְמָתָהּ אל חדר הַמגורים, וּמעלה עצמהּ אל בִּרְכַּי וּמִשָּׁם אל שולחן הַמחשב, אפילו מחכֶּכֶת רֹאשָׁהּ בְּיָדִי וּמבקשת ליטופים; בָּהתחלה הופתעתי וְהִתמלאתי תִּקְוָה, מהר הִתבּרר כי לַתִּקְוָה לא היה יסוד. כי כבר מסרבת לִשתות. לא עוזרים הַשידולים. קערית של מַיִם עם קרח וְקערית מַיִם בלי קרח, מוגשות עד אֵלֶיהָ. מַפְנָה רֹאשָׁהּ

מתכתבת עם דליה, שולחת צילומים מידי יום: “היא כל-כך רזתה”; “אֵיךְ לא, כאשר היא מסרבת לֶאֱכוֹל?”. “אבל היא חייבת לִשתות”… וְאחר-כך:  “אני לא רוצה שֶׁתִּסבול”. גם אני, לא רוצה

אֵיךְ לא חשבתי עליו עד הַבּוקר, נִדְהֶמֶת כְּשֶׁעוֹלֶה בי בְּבירור, כִּתשובה, שְׁמוֹ של הַוֵּטֶרִינָר אֵלָיו לקחתי, לבדי, קודם את קַטוֹנְשׁוּ, וּכְשָׁנָה לאחר-מִכֵּן את סִילְבִיָּה, וְלִבסוף כבר מִשכונת קִרְיַת-הַיּוֹבֵל את קֶנְיָה. “זה לא בּיקור-בַּיִת”, הוא אומר בטלפון. “תכניסי אותה לַחדר הָאמבּטיה, וְתִסגרי את הַדלת, וְתֹאחזי בה בָּעורף וְתַכניסי ראש קדימה לְתוך הַכּלוּב. כי יהיה צורך לעשות בדיקות.” “אז אחרֵי הַצהרים,” אני עונה. “כי בְּשעות אֵלּוּ היא כבר נכנסת לַחדר הָאמבּטיה מֵרְצוֹנָהּ.” … “מה לְאַחֵל לְגוּגִי”, שואלת אותי ר’ אהובת לב הגרינים. “שֶׁיִּהְיֶה לה קל; אנא אַחְלִי כִּי מה שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה עֲבוּרָהּ – שֶׁיִּהְיֶה קל”, אני מבקשת. שֵׁיִּהְיֶּה לה קל, היא מאחלת. קול אומר בי, אַחֲרֵי דְּבָרֶיהָ

GODSPEED
כמה רע היא מרגישה שֶׁאִפְשְּׁרָה לי ככה לֶאֱחוֹז בה וּלְהַכְנִיס לַכְּלוּב, חושבת לְאורך הַדרך – אוטובּוס וְרכּבת קַלָּה וְעוד אוטובּוס – וְגוּגִי כמו נֵעוֹרָה וּמשמיעה קריאות מצוקה רמות מִתּוֹךְ הַכְּלוּב. וְהִגַּעְנוּ. וּבָדַק. בּת אחת-עשרה וְקרוב-לְחֵצִי, עונה לִשְׁאֵלָתוֹ. הָהידרדרות בַּתקופה הָאחרונה. דווקא תּוּלְתּוּשׁ שֶׁמבוגרת ממנה בִּשְׁנָתַיִם אוכלת וְשותה וּפַרוותָהּ מטופּחת, מַגִּיבָה כְּשֶׁמֵּעִיר אודות הַמָּרְאֶה הַמָּרוּט וְהַמדובלל וְהַזָּנָב שֶׁלֹּא נֻקָּה אחרֵי הבַּיקור בְּארגז הַחוֹל וְהָהֲקָאָה שָׁם

“הַפֶּה שלה דווקא בּסדר”

כך אחרֵי שֶׁבָּחַן בְּאמצעות קָנֶה שֶׁבְּקָצֵהוּ פנס

“לא, לא בְּדַרְכֵי הַשֶּׁתֶן. הַגידול מֵאֲחוֹרֵי הַקֵּבָה”

אני זוכרת אֵיךְ אחרֵי שֶׁהִרדים למעני את קַטוֹנְשׁוּ, בִּקֵּש רק כדי לְאושש את הָהשערה של עצמו, וְהָאולטרסאונד הֶרְאָה בְּדִיעֲבַד שֶׁצָּדַק בָּאבחנה עַל-פִּי הַמישוש בִּלבד; אז כמו שֶׁאמרתי לו עַל קַטוֹנְשׁוּ, וְעַל סִילְבִיָּה, וְעַל קֶנְיָה – בְּתוֹר כל אחד – גם עֲבוּר גּוּגִי לא יהיה צורך בִּבדיקות מֵעֵבֶר לְמישוש, שַׁבְתִּי וְאמרתי כָּעֵת. וְגם עֲבוּרָהּ אבקש כי כל זמן שֶׁיּוּכַל עוד לִהְיוֹת לה – שֶׁיִּהְיֶה חופשי מִסֵּבֶל. “הַזריקה שֶׁאֵתֵּן לה עכשיו תגרום לה לְהרגיש טוב לְמשך כִּשלושה ימים. תוך עשרים-וארבע שעות תִּרְאִי שיפּור. וְהִנֵּה הַמרשם. דַּבְּרִי איתי בְּיוֹם חמישי וּלְפִי הַמצב אַנְחֶה אותך – חצי כדור בְּיוֹם; רשמתי עשרה כדורים”, אמר לי, וּלִשְׁאֵלָתִי חזר וְהִבְטִיחַ: לא תסבול. הַסטרואידים יִמְנְעוּ כאבים. וּכְדַרְכּוֹ סֵרֵב נחרצות לתֵּת הַעֲרָכַת זמן. “היה חתול בְּמצב כַּזֶּה שֶׁהֶחֱזִיק כְּשָׁנָה. אי אפשר לדעת מֵרֹאשׁ.” בַּדרך חזרה הַבַּיְתָה, בָּאוטובּוס וּבָרכּבת הַקַּלָּה וְשׁוּב בָּאוטובּוס, הַכְּלוּב על בִּרְכַּי, דַּלְתוֹ מוצמדת אל חָזִי, היא מְיַלֶּלֶת. “עוד מעט נגיע הַבַּיְתָה, ילדה שלי”, אני אומרת לְתוֹךְ הַכְּלוּב

“עוד מעט תִּהְיִי בּסדר”

הַשיפּור הִגִּיעַ אף לִפְנֵי הַמובטח. שעה קלה אחרֵי שֶׁיָּצאה מֵהַכְּלוּב שֶׁהִשארתי עם דלת פתוחה בַּחדר הָאמבּטיה, מִיּוֹזְמָתָהּ נִגְּשָׁה אל עמדת הַמַּיִם וְהָאוכל בַּמטבח, וְשתתה

למחרת בַּבּוקר מצאתי סימנֵי הֲקָאָה על הָרצפּה, אך מה זה חשוב; הַקול של פעם, קוֹלָהּ הַמִּתלונן וְהַתּוֹבֵעַ אוכל… ריקון של הַקעריות, אוכל חדש מֵהַשַּׂק ומַיִם נקיים. וְגוּגִי אוכלת מְעָט, לָראשונה מֵהַשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר

שְׁעוֹן הַחוֹל אֻפַּס; מֵעכשיו סְפִירָה מחודשת

2009
גּוּגִי, כבר אחרֵי פגיעת הַווירוס, לְפְנֵי שֶׁפָּלְשָׁה אֵלֵינוּ לַדירה. נכנסת לִמכוניתו של סֶנְט אלן מֵאַסִיזִי, אֲהוּב-כֹּל-חַי

מִיּוֹם חֲמִישִׁי תִּשְׁעָה בְּיוּלִי עד לֵיל שַׁבָּת עֲשָׂרָה בְּיוּלִי לִפְנֵי חָצוֹת: עד אֲשֶׁר כָּלָה הַחוֹל בַּשָּׁעוֹן

כְּשֶׁדִּבַּרְתִּי עם הַוֵּטֶרִינָר בְּיום חמישי, אחרֵי שֶׁקניתי בְּבֵית-המרקחת את טבליות הַסטרואידים, כבר הֶחְמִיר הַמצב מֵחדש. “תתחילי לתת לה חצי כדור”, הוא אמר. “אַחֵל לי הצלחה”, אמרתי בּחשש. בַּניסיון הָראשון גּוּגִי נאבקה וְיָרְקָה. קול פנימי אמר לי: “לא בְּכֹחַ. חַכִּי”. בָּערב נכנסתי אֵלֶיהָ לַחדר הָאמבּטיה, אחזתי וּפתחתי את פִּיהָ וְהִכנסתי, וְסגרתי, מעבירה אגרוף בְּמורד הַגרון לְזָרֵז בְּלִיעָה. בָּרחה וְהִתחבְּאה מִתַּחַת לַמִּטָּה, אבל אחר-כָּךְ עלתה שוב על הַמִּטָּה וְהיתה לְצידי רוב הַלילה

בוקר יום שישי לא נראה מבטיח; גם כְּשֶׁיָּצְאָה מִתַּחַת לַמִּטָּה, שָׁם היתה כְּשֶׁהִתעוררתי, מוּתֶשֶׁת מִשֵּׁנָה חטופה וְרָעַת-חלומות, וּבָאָה אל חדר הַמגורים, כבר הֵעִידוּ בָּהּ תְּנוּעוֹתֶיהָ – מתנודדת וְכוֹשֶׁלֶת – כִּי רע. מאוד

אבל שתתה מֵהַמַּיִם שֶׁמזגתי לקערית וְהֵבֵאתִי עד אֵלֶיהָ, יְשׁוּבָה על הַכִּסֵּא; תּוּלְתּוּשׁ דרשה וְקִבְּלָה קערית דומה. קניתי מעדן דְּגֵי אוקיינוס, כמו הַ”צ’וּפָּר” שֵׁמקבְּלים כְּשֶׁקונים שַׂק גדול של אוכל, וְעד לִפְנֵי כִּשְׁנָתַיִם נהנו מֵהַפִּנּוּק הַזֶּה שְׁתֵּיהֶן עד שֶׁהֶחלטתי כִּי אֵין הָעונג שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הָהֲקָאוֹת, אבל עכשיו אולי תסכים לאכול מעט מֵהַמעדן עִם חצי טבליה מרוסקת לְתוֹכוֹ? “היא כֹּל כָּךְ רָזְתָה”, אמר הָאורח, רואה אותה מֵחדש כַּעבור פחות מִשבוע, וְהיא כמו אז שְׂמֵחָה לקראתו, לְרֶגַע קצר נִגֶּשֶׁת אֵלָיו וּמְדַבֶּרֶת, וְאוֹזֵל כּחָהּ. “היא לא אוכלת”, אמרתי. הוא רִסֵּק למעני וַאֲנִי עִרְבַּבְתִּי; לִפְנֵי הַכֹּל הִגַּשְׁתִּי לְתוּלתוּשׁ צלוחית וּבָהּ אֵיְי-דִּי שֶׁנשאר מֵאותו ניסיון כושל בַּשבוע שֶׁעבר. וְאָז: הַצלוחית של גּוּגִי. הִתְרַגַּשְׁנוּ כְּשֶׁלִּקְּקָה מעט, אבל מִיָּד הִתבּרר שֶׁפּשוט לא. “לא, אל תכריחי אותה.” הִכנסתי לְתוֹךְ שׂקית ניילון וְשַׂמְתִּי בַּמקרר. אולי לְאחר-כָּךְ? שְׁתֵּיהֶן בָּאוּ אֵלַי לַמִּטָּה, אבל מִשעה לְשעה נעשה בָּרוּר כִּי רע. יותר וְיותר

אולי לא היה זה הַקול הַנכון שֶׁשמעתי; אולי טעיתי כְּשֶׁנִּגַּשְׁתִּי כבר בַּלילה אל חדר הַמגורים, היא שָׁם שְׂרוּעָה בַּאֲפִיסַת-כּוֹחוֹת בְּקֶרֶן-הַזָּוִית על הָרִצפּה וּמָרְאֶהָ כמי שֶׁבְּלִי תרופה לא תִּרְאֶה את יום ראשון, וּבְמָעֲנֶה לְדַחַף לא מְחֻוַּר לקחתי מֵהַשׂקית בַּמקרר את יתרת הַמנה שֶׁנשארה, מעדן וּבְתוֹכוֹ סטרואידים, וְאחזתי בָּהּ חסרת אונים מִלְּהִתְנַגֵּד, וּפתחתי את פִּיהָ וְהִכנסתי, וְסגרתי, גּוּגִי מתנערת וּמנסה לְהִתְנַגֵּד, לירוק הַחוּצָה, נשנקת. אולי הייתי צריכה לשמוע בְּקוֹלוֹ

לא יודעת כמה זמן חלף לִפְנֵי שֶׁהִתחילה לְיַלֵּל, בִּכְאֵב, בִּמצוקה

וְחזרה אֵלַי לַמִּטָּה, ריר צמיג זולג מִפִּיהָ וּמתנשמת בִּכְבֵדוּת. מה אעשה עכשיו, בְּלֵיל שַׁבָּת בְּעֶשֶׂר? מצלמת אותה וְשולחת עִם הֶסְבֵּרִים וּבְהִתנצלוּת לַוֵּטֶרִינָר בַּווֹטסאַפּ. “מה לעשות?” לא יודעת מה היה מועיל אילו ראה את הָהודעה לִפְנֵי רֶבַע לְחָצוֹת, הֲרֵי כבר תּוּלְתּוּשׁ סִמְּנָה לי – אף כי רק בְּדִיעֲבַד הִכַּרְתִי בְּכָךְ – כי אֵלּוּ הַשעות הָאחרונות של אחותהּ

חתולים הֶחָשִׁים בְּהִתְקָרֵב קִצָּם עוזבים את הַבַּיִת וּמבקשים לְעצמם מחבוא בַּחוּץ; גּוּגִי הִשְׁתַּחֲלָה לַפִּנָּה בֵּין שִׁדַּת הַמְּגֵּרוֹת לָארונית בַּחדר הַשֵּׁנָה. בַּתְּחִילָה היו קולות כְּאֵב, בְּהֶמְשֵׁך הִתנַשְּׁפוּיוֹת

פַּעַמַיִם נִסְּתָה תּוּלְתּוּשׁ לְהִתקרב אל הַמחבוֹא הָאחרון של גּוּגִי, פַּעַמַיִם קַמְתִּי אֵלֶיהָ וְהֵנַסְתִּי אותה מִשָּׁם; בַּשלישית הוֹצֵאתִי מֵהַחדר וְסגרתי את הַדלת. וְקראתי שׁוּב וָשׁוּב בְּשֶׁקֶט בְּשֵׁם גּוּגִי, וְאמרתי לה: “עוד מעט, ילדה של אִמָּא. עוד מעט יהיה אור, וְטוב. אִמָּא פֹּה. אִמָּא אוהבת אותך, גּוּגִי. אִמָּא פֹּה”. מֵהַפִּנָּה הִמְשִׁיכוּ עוד קולות, פָּחוֹת וּפָחוֹת

לא זוכרת כמה זמן שכבתי בַּמִּטָּה, מבקשת מֵחַיּוֹת-הַכֹּחַ, יִצּוּגֵי הַמָּגֵן שלי, לְהָקֵל על גּוּגִי בְּדַרְכָּהּ הַחוּצָה מִגּוּף-הַכְּאֵב בְּעולם הַחומר. אולי נרדמתי כי לְפֶתַע הָיוּ סִילְבִיָּה וְקַטוֹנְשׁוּ וּבוֹנְבּוֹן בְּמרפּסת פתוחה אל גִּנָּה פורחת, וְעל סַפָּה מכוסה כּיסוי מנומר פֶלִיקְס וְקִישׁוּט משתעשעים בְּכדור אדום. וְגוּגִי איתם. הִדלקתי את מנורת הַלַּיְלָה וְקַמְתִּי; הִדלקתי את מנורת הַתִּקְרָה. על הָרִצפּה בֵּין שִׁדַּת הַמְּגֵּרוֹת לָארונית. לא היה מקום לִטְעוֹת בַּמַּנָּח. הִזַּזְתִּי וְנגעתי בָּהּ. הָרֹאשׁ וְהָעֹרֶף כבר הִספּיקו לְהִתְקַשּׁוֹת. “בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֶמֶת”, שמעתי עצמי אומרת בְּקול. “אִם הַחַיָּה סובלת אז זו בְּרָכָה”, כתבה לי מ”ר האהובה על הַמוות הַצפוי כְּשֶׁהִתכַּתבנו לא מִזמן. עטפתי את גּוּגִי בְּמטליות רִצפּה, הַחלק הַתחתון של גוּפָהּ טרם הִתְקַשָּׁה, וְהֶעֱבַרְתִּי לַחדר הָאמבּטיה. וְהִבַּטְתִּי בַּשעון. רֶבַע לְחָצוֹת. כִּמעט שַׁבָּת

כַּאֲשֶׁר גָּוַע בַּבַּיִת אחרֵי מחלה ממושכת בֵּין בּיקור אחד בַּמִּרפָּאה הַוֵּטֶרִינָרִית לְביקור אַחֵר שִׁיבָּה, שֶׁבָּא איתי עם מוֹרִיץ וְעם בּוֹנְבּוֹן מִגבעתיים לִירושלים לגור יחד עם אלן שלנו וְעם קֶנְיָה וְסִילְבִיָּה, הָאיש שלי טיפּל בִּקְבוּרָתוֹ. וְאָז אחרֵי שֶׁנלקח אהובי לְבֵית עולמו, מותיר אותי לבדי עם כֹּל הַמזונבים שלנו, לקחתי אני לבדי מֵהַבַּיִת את גּוּפָהּ חסר-הַחיים של ווּפִּי – קצרה וּמהירה היתה דְּעִיכתָהּ – אל הַגִּנָּה בָּהּ נולדה, וּבִשעת בוקר מוקדמת חפרתי בִּקְצֵה ערוגה וְקברתי וְכִסִּיתִי

אבל עכשיו – אֵיךְ אקבּור את גּוּגִי וְהֵיכָן; לוּ יכולתי לקחת אותה אל צֶלַע הָהָר, הַר ירושלים מֵאחורָיו שוקעת הַשמש, וּלְהַטְמִין אותה בְּצֵל אחד הָעצים. בְּכֹל עֶרֶב אוּכַל לְהַבִּיט מֵחלון הַמטבּח אל הַשמש הַשוקעת, לשאול אותה: הַאִם טעיתי? הַאִם הַמעדן עם הַסטרואידים נִשְׁאַף בִּמקום לְהִבָּלַע, מצא דַּרְכּוֹ אל הָרֵאוֹת, הַאִם הִתמרדה הַקֵּבָה בָּעֲוִיתוֹת הֲקָאָה – גידול מֵאֲחוֹרֶיהָ וְאולי כבר צרה מִלְּהָכִיל דבר? מה זאת עוללתי? אולי היה עָלַי לְחַכּוֹת; אולי עוד היה מתאפשר לְהַגִּיעַ בְּיום ראשון אל הַוֵּטֶרִינָר; אולי בְּכֹל אופן זריקה מידֵי כמה ימים; אולי לא נכון היה הַקול שֶׁשמעתי  

לְמחרת: מְנוּחָתָהּ שלום

הַקָּפֶה מֵחָצוֹת, אחרֵי שֶׁהִתְבָּרֵר כי עברה מֵארץ הַחיים, הֶחזיק אותי עֵרָה וְכותבת עד שֶׁעָלָה אור ראשון לִקראת רֶבַע לְשֵׁשׁ. “בְּבקשה עזור לי”, אמרתי לִתמונתו של אלן שלי, מחייך אֵלַי מֵהַתצלום מִיָּמִין לַמחשב, בְּצֵאתִי מֵהַדלת לובשת על-גבֵּי כְּתֹנֶת הַבַּיִת שלי את מעיל הָאופנוענים הַכּחול שֶׁמצאתי בֵּין חֲפָצָיו אחרֵי פטירתו, בַּכּיסים הַגדולים הַטלפון הַסלולרי וְזוג מִסְפַָרַיִם, בְּיָדִי הָאחת מלופפת שקית ניילון שחורה גדולה וְעבה וּבָהּ שְׁתֵּי אדניות על הַצמחים שֶׁבְּתוֹכָן וּשְׁנֵי בּקבּוקֵי פלסטיק מלאים בְּמַיִם וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת שְׁתִילָה בִּמקום אֵת חפירה שֶׁאֵין לי, וּבָיָּד הָאחרת אוחזת דלי לְתוֹכוֹ הִכנסתי את גּוּפָתָהּ, כבר נוקשה לגמרי, עטופה וּמכוסה בְּמטליות רִצפּה

הַדרך עד קְצֵה הָרחוב וּבְמורד הַמדרגות וּפְנִימָה בַּשביל הַמקבּיל בַּמדרון, מתנשמת מִתַּחַת לַמסֵכה, משננת כִּתפילה: “עזור לי, אהובי”. לא כאן. לא כאן. פֹּה, מִתַּחַת לִדְבוּקַת הַשִּׂיחִים הַזֹּאת, בָּאדמה שֶׁמִּתַּחַת לַעֲרֵמַת הָענפים הַיְבֵשִׁים. הַחפירה שֶׁהִתאפשרה לי רדודה מאוד. הִנַּחְתִּי, וְכִסִּיתִי בְּמטליות הָרצפּה, וְערמתי אדמה עֲלֵיהֶן כְּמיטב יכולתי, וְיָצַקְתִּי את הָאדמה עם צִמחֵי הַבָּר שֶׁפַּעַם הִנְבִּיטוּ עצמם בְּתוֹךְ שְׁתֵּי הָאדניות שֶׁנדדו איתי לְאורך הַשָּׁנִים, אולי יִקָּלְטוּ על קִבְרָהּ של גּוּגִי וִיְכַסּוּ וְיִשְׁמְרוּ; אספתי צמחיה יְבֵשָׁה וְגזמתי ענפים ירוקים רעננים וְהוֹסַפְתִּי וְעָרַמְתִּי על הַקבר, וּפִזַּרְתִי פִּלפּל שחור טחון, לְהַרחיק חתולים וּכלבים וְתנים מֵהַקבר שֶׁלְּמוּלוֹ נשקף מֵרחוק צֶלַע הַר ירושלים. הַשמש תשקע שָׁם מִדֵּי ערב. מֵחלון הַמטבּח שלי אַבִּיט בַּשקיעה וְאוֹמַר: תודה שֶׁהִתְעַקַּשְׁתְּ לְהִשָּׁאֵר איתי, גּוּגִי אהובה. תודה על הַזְּמָן שֶׁהֶעֱנַקְתְּ לי. מְנוּחָתֵךְ שלום

חֲלוֹמָהּ של הַצִּפּוֹר הַסְּגֻלָּה

ביום 24.11.10 ציירתי, וכתבתי: אל חלומהּ של הַצפּוֹר הסגולה נִקראוּ וּבָאוּ כל החיות מהמדף בכוננית הספרים שלנו, אֲהוּבִי. הפילים שֶׁלְּךָ הִתערבּבוּ עם פִּילוֹתַי, והצבי מצא את בחירת לִבּוֹ. הקפה השחור עזר, הֵעִיר הינשוף שֶׁלְּךָ לתגליף האריה באבן שמצאתָ והתעקשתָ להציב בסלון, נודדת עם עֲצֵיךָ שבעציצים איתנו מדירה אל דירה. הָעֵצִים התאוששו פְּלָאִים. אבל תמשיכי לדבּר איתם, ולהפציר בהם לִחְיוֹת, לְזֵכֶר אַהֲבָתוֹ, מְזַמֶּרֶת סגולת הכּנף בַּחֲלוֹמְךָ. ואת חלומותַי אתה שָׁב וּמַשְׁכִּיחַ ממני לפני הִתְעוֹרֵרִי, שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי. מֵגֵן הוא ושוֹמֵר עָלַיִךְ, הרֵי גם אַתְּ יודעת זאת, אומרת לי הַלֶּהָבָה הסגולה. הס, אתה אומר לה. אַתְּ יודעת שאסור לגלות

ביום 16.5.11 “קטמתי” פיסה מהציור, וכתבתי: ואת הציור כולו ציירתי עוד בנובמבר. למילים אחרות. ואחר כך קטמתי ממנו את הפיסה הזאת שלא התחברה מֵאז. ואני פיסות ונתזים שהתפזרו כבר, וחוטֵי מילים אוחזים את הרֶסֶס ומטעים את רואיי לחשוב כי עוד שלֵמה אני, ולא כך הוא

והוספתי: ואת העיניים מחלום הציפור הסגולה הרי חתכתי החוצה אז לאייר את השיר שלה שכמו כתב אותי אליךָ, וכמה השתאינו שתינו כשנוכחנו; אבל אתה כבר מעבר לתנועת הזמן ואולי חייכתָ, שָׁקֵט  וזך כמו בַּשׁוּרוֹת שלה ורק אני מתערבֶּלֶת במעמקֶיךָ, לרגע נִשּאת על מֵימֵיךָ ושבה וצוללת בָּם

עוֹלָם נְגוֹהוֹת OLAM NEGOHOT

Any attempt on my part to translate the phrase that imposed itself on both a quadriptych and a triptych I painted on different occasions, and on three poems that arrived together one day, would fail to convey all meanings touched by Jewish Kabbalah as well as those pertaining to the conversation still held over different planes of existence, beyond Life and Death

As OLAM is so much more than “world” and NEGOHOT entails so much more than “brightness” or mere “lights”, the phrase is presented here simply transcribed into English

Both paintings were shown in an exhibition held in Jerusalem Theater in 2014

הטריפטיך עוֹלָם נְגוֹהוֹת (בְּזָהָב) וכן שְׁנֵי הַפָּנֶלִים העליונים מתוך הקוואדריפטיך עוֹלָם נְגוֹהוֹת, אשר צוירו בהזדמנויות שונות, הוצגו בתערוכה בתיאטרון ירושלים בשנת 2014








חלום שְׁעוֹן הצְּבָעִים

ביום 15.12.10 ציירתי, בעיקר פחם, ורק הספרות שעל פני לוח-השעות בעפרונות דיו צבעוניים; והעליתי בפייסבוק, כבר ב”דף ההמשך”, אחרי שסגרו את הדף של אלן שלי, וכתבתי: ג’וני מיטשל שרה עכשיו “קְרָא לה גרין…”, חוזרת ומשמיעה ברצף. “והחורפים לא יוכלו לְעַמְעֵם אותהולעיתים יהיה צער“… החלומות הישָנים כל כך חוזרים אליי אחרֵי כל השנים האלו, אֹשֶׁר שלי שֶׁאָבַדְתָּ לי מכאן, מתערבְּבִים עם גַּעְגּוּעַי אליךָ. ציירתי אותךָ בעתידךָ, ציירתָ אותי בהווה שלא היה של שְׁנֵינוּ. קוד הצבעים של השעון מפגיע בי לזכור; ובחלומי שמאז את פָּנֶיהָ, מִצחהּ נוגע ברצפה וּשְׂעָרָהּ כהה ארוך בּוֹכָה את אובדנךָ, לא ראיתי

כתבתי ביום 15.5.11: בחמישה עשרה בדצמבר חזר אליי קוד הצבעים של השעון שמִפַּעַם, בלתי מפוענח, התעקש מולי. לא זוכרת אחרי שנים רבות כל כך שעברו. בתווך הביט בי חלומנו שלנו, אהובי. קווי הזמן מתערבבים, והמרחב חתוך, משוסע כמוני
ביום 26.6.12 ‘קטמתי’ חלק מהציור, וכתבתי: אבל כשראיתי את ‘זה’ – ה’חיתוך’ הזה – שכאן עכשיו, ‘זה’ כבר לא ביקש הסברים. מה יש עוד לומר
FOCUS ON US
על שנינו
לא ‘כאן’, לא ‘עכשיו’, אבל – ביחד

קטע מתוך ציור מיום 15.12.10. פחם יחד עם עפרונות דיו צבעוניים, וגם צבעי גיר. כאן – רוב החלק שבפחם עם נגיעות זהב וכסף



אש”א הילה גרין אמנות ומילים

אש”אאשתו של אלן, אחותה של אורית – בְּאותם ראשֵׁי תֵיבות

כותבת שירה וּפרוזה, וּמציירת; מספֶּרֶת על מֵתַי שֶׁאיתי, עדיין

הורַי ואחותי היחידה וְהאיש שלי

וְכך כנראה עוד מדבֶּרֶת איתם, עדיין
בַּפייסבוק – “הדף הפרטי” וְ”דף האמן” – שלי, וּבְאש”א בּאתר אמנים

The Hebrew Aleph-Shin-Aleph abbreviate both Alan‘s wife and Orit‘s sister, my Dead who are still with me. Under the artist name ASHA I draw and paint and write poetry and prose through which I speak of them, and thus probably still speak to them

35May19-2-forASHAwithKAMEK