אלן: כ”א אדר תש”ע-כ”א אדר תשפ”ה. חמש-עשרה שנה

הַחַיִּים נועדו לחיות אותם, כָּךְ הֲרֵי בַּפָּחוֹת מִשמונה הַשָּׁנִים הַיְקָרוֹת מִכֹּל אוצרות העולם הַזֶּה וְהבטחות העולמות שֶׁמֵעבר לו שֶׁל חיינו המשותפים, חָזַרְתָּ כֹּה רַבּוֹת בְּאָזְנַי – מְהַדְהֵד (הַאִם שִׁתפתי אותך? בְּזִכרוֹנִי הַכֹּל כְּבָר מעומעם) אֶת אבי, חוזר כְּמנטרה על “לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָהּ“, אותה מחצית ראשונה של פסוק יז מִתְּהִלִּים קטו; על אף המרורים אשר הִשְׂבִּיעוּ החיים אֶת שניכם, אור שֶׁלִּי שֶׁבְּיוֹם כ”א אדר לִפְנֵי חמש-עשרה שְׁנוֹת-אָרֶץ עָבַרְתָּ להאיר בעולמות עליונים מֵעבר לְחוּשַׁי הָארציים, לא חָדַלְתָּ מִלְּהַאֲמִין בַּחַיִּים וּבָאהבה וּבִקַּשְׁתָּ כִּי אַרְפֶּה מִכֹּל אֲשֶׁר סִיְּמוּ אֶת חייהם, מִכֹּל אֲשֶׁר כְּבָר אינו בנמצא בְּחַיַּי; שֶׁאֲאַפְשֵׁר לַנמצא וְלַנוכח בַּהֹוֶה לְשַׁמֵּח אותי, כפי שֶׁיָּדַעְתָּ אתה, מוֹרֶה מוּאָר שֶׁלִּי, לשמוח בַּנמצא וּבַנוכח. בִּי, בְּאַהֲבָתֵנוּ

במילים מתוך “אלמוות” של קלייר הארנר, שֶׁרָאוּ אור בְּ”הצועני” בִּשְׁנַת 1934 – לפני שֶׁבָּאנוּ לְמִשְׁכֵי חיינו הָאחרונים בעולם המחיצות, גם אתה שֹׁרֶשׁ-נִשְׁמָתִי שֶׁלִּי וְגם אֲנִי – אולי אתה עוֹד אומר לי: אל תעמדי לְיָד קִבְרִי וְתִבְכִּי | אֵינֶנִּי שָׁם | אֵינֶנִּי מֵת | – – | אֲנִי הִנִּי הַיּוֹם אֲשֶׁר מֵּעַל וּמֵעֵבֶר לַלַּיְלָה נִשְׂגָּב | – – | אל תעמדי לְיָד קִבְרִי וְתִבְכִּי | אֵינֶנִּי שָׁם | לא מַתִּי

אך למרות שֶׁכְּבָר לא מגיעה בְּגוּפִי לפקוד אֶת קִבְרְךָ, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי-שֶׁלִּי, עֲדַיִן בּוֹכָה

וּבִמְלֹאת חמש-עשרה שנים לְהֵאָסְפֵךָ מֵהַ”כָּאן וְעכשיו” בו נותרתי, עֵת כָּאן שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶש – הִנֵּה דָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה וְעִמּוֹ מְחַבֵּר שִׁיר הַכָּבוֹד, שניהם אורגים שִׁירִים וּמַנְעִימִים זְמִירוֹת וּבְמִלּוֹת שניהם אֲנִי עוֹד מְדַבֶּרֶת לְפָנֶיךָ וּמְסַפֶּרֶת אֵיךְ עֲדַיִן צְמֵאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמֵהַּ לְךָ בְשָׂרִי; אֵיךְ עֲדַיִן אֵלֶיךָ נַפְשִׁי תַעֲרוֹג; וְנאחזת בָּאֱמוּנָה כִּי קָרוֹב אֵלַי אתה בְּקָרְאִי אֵלֶיךָ