Tultush: her Daddy’s most Precious

סוף-שבוע ראשון של יוני 2021, קרית היובל, ירושלים

העפתי מבט בחדר המגורים כנראה בדרך מִמכונת הכביסה אל כיור המטבח. היא שוב רבצה מכוּרבּלת על הכיסא עליו אני יושבת מול המחשב השולחני. מִמתי זה התחיל, בעצם? רק הבוקר, כְּשֶׁהִבחנתי כי היא שוכבת שם וּמפנָה לַי את גבָּהּ בעוד אני מחליפה את החול בִּשְׁנֵי הארגזים – מֵאז עברה גּוּגִי אל מֵעֵבֶר לְהֶשֵּׂג הכּאב בְּיולי האחרון עֲדַיִן לא אזרתי כֹּח להוציא מֵהבית את הארגז הקטן, שֶׁהַמִּכְסֶה שלו שבור – או כבר אתמול

?

ביום שני הקרוב ימלאו אחת-עשרה שנים וּשלושה חודשים, אך כמו “בשנה הראשונה”, בשנים הראשונות בעצם, עלתה בי השאלה

Should I do something, Kamek? What should I do now?

וכמו לאורך כל השנים ענה בי

Just be with her

וּמייד הוסיף

Spoil her

יכולתי לשמוע את החיוך; אבל היה עֶצֶב. אולי בי

“תּוּלְתּוּשׁ העלתה לעצמהּ את ‘הַטָּעִים’ מִפַּעַם אחת לפעמיים ביום”

כבר לא זוכרת את מי עידכנתי לאחרונה, וְהעידכון – כולל אודות השיפור הקל, אבל מובחן בעליל, בַּחִיוּניוּת – שִׂמַּח

(את מי?)

בהחלטה של הרגע הוצאתי את הקופסה הקטנה של שימורֵי פריסקיז שֶׁאחרֵי הפתיחה אני שומרת במקרר בתוך קופסת פלסטיק עם מכסֶה וּבזהירות נטלתי מתוכה כמות מזערית בִּקצה כפית הפלסטיק

Not too much

הִנחה אותי הקול

היא נִגְּשָׁה וְטעמה, אך שלא כמו בתקופה האחרונה מֵאז נכנס אל חייה – כְּשֶׁהִיא מובילה אותי בַּבּוקר וּבָערב אל המקרר בִּקריאות נרגשות רמות, “טָעִים! תני לי את הַטָּעִים שלי, עכשיו, מהר!”, וּמידי פעם מנסה להשיג לעצמה תוספות במהלך היום (במקום האוכל הַיָּבֵשׁ הרפואי, המיועד לחתולות מעוקרות בגיל מתקדם) – הפעם אכלה בְּלֹא חמדה

וְלא חזרה אֵלַי, יושבת על הכיסא לְיָד המחשב וּמקלידה, אלא העלתה את עצמהּ על המזנון, וְכִרְבְּלָה עצמהּ חֶרֶשׁ באוזניים זקופות, פָּנֶיהָ בְּעֵינַיִם עצומות אֵלַי, כמו מקשיבה לְכֹל אשר אני כותבת

ועכשיו סוף-שבוע שלישי של אוגוסט 2021, בבית

אז לקח לי *רק* עד יום חמישי להוציא מֵהבית את ארגז השירותים הקטן עם הַמִּכְסֶה השבור וּלהשאיר עבור תּוּלְתּוּשׁ את הארגז הגדול יותר  – – מֵאָז אותו לפנות בוקר שַׁבָּת אחד-עשר ביולי שעבר, כאשר גּוּגִי…, כתבתי לדליה. “כל דבר בזמנו”, ענתה לי

מִתרגלת לתנודות הָאֵלּוּ על פני היממה. בַּבּוקר תּוּלְתּוּשׁ מחכה שאקום – אפילו מזרזת אותי לפעמים – וְרצה לְפָנַי אל המטבח, שם היא יודעת שאניח עבורה את הַטָּעִים של הבוקר; וְשותה, מִיוזמתהּ, מֵהַמַּיִם החדשים בהם מילאתי את הקערית. וּמקיאה. אבל יוצאת אל אדן חלון המגורים שפותחת עבורה, מתמתחת וּמשייפת ציפורניהָ. שֶׁבְּמוּנחֵי-חתול זה סימן לְחִיּוּנִיּוּת וּמצב-רוח טוב; וּברוב הלילות היא באה מִיוזמתהּ למיטה – או מניחה לי לָשֵּׂאת אותה לְשָׁם – וּמתרפקת עָלַי, לְהִתלטפוּת; וַאפילו יש לילות בהם היא *לא* משתנקת, יורדת אל הרצפה, וּמקיאה. אני מתעוררת מִשֵּׁנָה טרוּפת חלומות רעים וְשומעת

וּבבּוקר אני מביטה בה, מביטה אֵלַי פנימה, שואלת: הַאִם זה עכשיו? אבל מסתבר שלא. עֲדַיּן לא

אולי כבר שכחתי איך זה היה עם כולם, קודם”, אמרתי לדליה (או למי, בעצם?), אבל לא זוכרת שהכאב הִתְמִיד כל כך, לאורך זמן רב כל כך. כמעט מידי ערב לוכד את מבטי מבעד לחלון המטבח מַרְאֶה הַשְּׁקִיעָה, מְמַלֵּט ממני אֲנָקָה, ” גּוּגִי… תינוקת שלי”; נושכת שְׂפָתַי, מזכירה לעצמי כי זו תגובה לַהִצטבּרוּת. מזכירה לעצמי איך נָהַגְתָּ לומר לי

Breathe, Loolah. Breathe

בימים האחרונים (בשבועות האחרונים?), בסערות המתגבּרות, במהלומות ההולכות וּמתווספוֹת; סיוטים מְבָעֲתִים את שְׁנָתִי. מתעוררת עייפה, רסיסֵי הִזָּכְרוּת כמו מִתְאַבְּכִים מֵעָלַי לרגע; וְחומקים

וְהיום, יום שישי הַלִּפְנֵי אחרון של אוגוסט; שירים עבריים מתנגנים במחשב שלי, וְחולפת בִּדממה, מִבְּלִי להגיב, על פְּנֵי ה”ניוז פיד”. הפיייסבוק כמו שומע וּמגיב אל הזיכרון של איך שֶׁתִּכְנַנוּ לנסוע לִדרום-אפריקה באוגוסט אַלְפַּיִם-ועשר; איך הִתכוונתָּ לקחת אותי עם בִּתְּךָ וְהחבר שלה, סנט אלן מֵאָסִיזִי שלי אשר בַּעֲלֵי כנף כמו בַּעֲלֵי ארבּע רגליים באו תמיד אליךָ באמונה שלמה, אל ארץ געגועיךָ; איך היה ברור שֶׁנְּבַקֵּר בפארק קְרוּגֶר, וּבְ”בתֵי יתומים” של גורילות וְשימפנזים. וּפילים. וְהפייסבוק מעלֶה בלי הרף סִרטוֹנִים. האיש שֶׁחזר לפגוש את הגורילה שגידל וְשִׁחְרֵר לעצמאות, וְהִנֵּה גור הגורילה כבר

Silver Back

וְהוא מביא את רעיותָיו לפגוש את אביו האנושי

וּפילים. אמהות עם תינוקות. עדרים. וְלורנס אנתוני

The Elephant Whisperer

שֶׁהִצִּיל פילים. וְזכרו לו. וּכְשֶׁדום לב כִּבָּה אותו, באו אל חצר בֵּיתוֹ לערוך לכבודו
WAKE

איך ידעו שהוא נפטר, הַאִם יכול להיות שֶׁידעו, שואל קולו של השדרן; וַאני שומעת את קולי עונֶה לו “בְּוַדַּאי שֶׁידעו; הם פילים”, לִפְנֵי שֶׁאני מבחינה כי אני בוכה, כמו שֶׁבּכיתי כבר לאורך אחר הצהרים וְהערב וּכניסת ליל הַשַּׁבָּת הַזֶּה, שֶׁמְּקָרֵב אותי אל יום י”ח אלול שֶׁהַשָּׁנָה יחול ביום חמישי הבא, וְתִמְלֶאנָה בו אחת-עשרה שנים לְהִלָּקַּח אחותי היחידה שלי, וְהַשָּׁנָה הוא נפרד מִיּוֹם עשרים וּשמונה באוגוסט בו חל אז כאשר נאספה אורית שלי, גיסתך-כַּפָּרְרָה אליךָ, אֲהוּב נַפְשִׁי שלי, בַּיּוֹם בו מלאו לךָ חמישים-וְחמש שנות ארץ, חצי שנה אחרֵי אשר עָבַרְתְּ מִכָּאן

בַּזמן שֶׁכָּתַבְתִּי תּוּלְתּוּשׁ לקחה את עצמה אל חדר השינה, עלתה וְהִתכּרבּלה על שידת המגירות. עברתי לִפְנֵי רגע אצלה, לִטַּפְתִּי; נשארה מכוּרבּלת. יש ימים בהם היא נִשְׁאֶרֶת איתי בחדר המגורים, נִשְׁכֶּבֶת על המדף התחתון של שולחן המחשב, או על השולחן הגדול יותר, שֶׁהָיָה שלךָ, אֲהוּבִי, שולחן של ציירים שֶׁלָּקַחְתָּ איתךָ כְּשֶׁעברנו לְהִתגורר יחד וּמֵאָז בא איתנו לְכֹל מקום וְנשאר אחריךָ איתי, וּמִזמן כבר לא ציירתי עליו

(?הַאִם עוד אשוב לצייר)

השבוע שוב מצאתי עצמי שואלת: … לווטרינר? התשובה לא מיהרה להגיע, אך בְּבוֹאָהּ היתה ברורה: לא. עֲדַיּן לא

הדמעות מִתייבּשוֹת על פָּנַי, וְהַקּוֹל הַפְּנִימִי אומר לי: תני לה את הַזְּמָן שלה. וְתהיי סבלנית לעצמך, על פְּנֵי התהפּוּכוֹת שלה, לאורך הַזְּמָן הַזֶּה

זְמַן תּוּלְתּוּשׁ

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.