אבל תתני לה את הָאוכל הָרטוב, חזרה וְהִפְצִירָה דליה. אפילו תִּקְנִי אוכל “פּוּשְׁטִי”. אִם היא לא אוכלת אֵיְי-דִי לְחתול – הַ”קסם” הַזֶּה שֶׁחתול גוסס מתעורר לחיים כְּשֶׁמֵּרִיחַ, כפי שֶׁאמר לי אז הָוֵּטֶרִינָר (מי זה היה? הַכֹּל מטושטש בזיכרון אחרֵי כֹּל הַשנים וְהַחתולים וְהַכּלבים מִגבעתיים וְאחר-כך כבר בִּירושלים) – אז שום אוכל רטוב לא יעזור כאן. וְהיא עֲדַיִן פה וְשָם נִגֶּשֶׁת לֶאֱכוֹל מֵהָאוכל הַיָּבֵשׁ, הָרפואי, אֲשֶׁר מיועד לחתולים קשישים

הַבּוקר, שׁוּב, הגעתי לגלות בחדר המגורים שלולית על הָרצפּה בסמוך לַכִּסֵּא עליו עֲדַיִן רבצה, עֵינַיֵם עצובות, בְּמַנָּח דומה לְאתמול כְּשֶׁהִשארתי את שְׁתֵּיהֶן וּפָרַשְׁתִּי לחדר הַשינה לְמשך הַלילה. פליטה של נוזלים בלבד, בלי סימנים לְגרגירֵי-אוכל

בַּניסיון הָראשון עם אֵיְי-דִי גּוּגִי פשוט סֵרְבָה. בְּלֵית ברירה נתתי לְתוּלתוּשׁ את כל הַמנה שֶׁנותרה בְּקערית הַפּלסטיק מֵהַקטנות שֶׁקניתי בִּמיוחד
בְּתִקְוָה שֵׁאולי זה יהיה מזון שֶׁגּּוּגִי תֹּאכַל. וְתָבְעָה בְּקולניות תוספת. סֵרַבְתִּי, כמובן

שֶׁאנסה הַיּוֹם שנית? וְאֵיךְ אוכל לקחת אותה אל וֵטֶרִינָר, כאשר עֲדַיִן עומד לה כֹּחָהּ לְהֵאָבֵק בְּהַכְנָסָה לַכְּלוּב, הֲרֵי אתמול וְשלשום – ימים שֶׁהִתְבָּרֵרוּ בְּדִיעֲבַד פחות גרועים – הֶעֶלְתָה עצמהּ לְליטופים עָלַי, יושבת בַּכִּסֵּא מול הַמחשב, מדפדפת בִּתמונותיו של סֶנְט אלן מֵאַסִיזִי שלי, איש אוֹר אֲשֶׁר לִצליל קולו הָרַךְ וְהַמרגיע וּלְמַגָּע יָדָיו הַנכונות הִתמסרו כל הַחתולים וְהַכּלבים, מניחים לו לקחת אותם, יודעים כי הוא יעזור? הֲאִם הן עוד זוכרות אותו, תּולְתּוּשׁ וְגוּגִי, את איש הָאוֹר הַטּוֹב? תּולְתּוּשׁ, מֵחורף אַלְפַּיִם-וְשֶׁבַע

her Daddy’s Precious

וְגוּגִי, אֲשֶׁר תמיד הִתְוַּכַּחְנוּ מי מִשנינו, בעצם, אחראי היה לְהַכְנָסָתָהּ בְּחורף אַלְפַּיִם-וְתֵשַׁע אֵלֵינוּ הַבַּיְתָה בִּרחוב אבא חילקיה… נכון, אני זו שֶׁצִּלצלתי אחר צהרים אחד לָאיש – עֲדַיִן בָּעבודה בַּשעה הַהִיא – זועמת

“Googhee keeps crying at the kitchen’s window; I can’t stand it”

“I’m at work, Loolah; would you like me to come home NOW?”

כך הָאיש בְּרוגע

“No, but I can’t bear her crying”

כך אני

“So let her come in”

וּפָתַחְתִּי את הַחלון וְהִכְנַסְתִּי. אבל מֵאָז שָׁבָה בְּסִיּוּם הַחורף אַחֲרֵי הֵעָלְמוּת של כמה שבועות, הָרְאִיָּה בְּעֵינָהּ הָאחת אבודה מִפְּגִיעַת הַווירוס הַתוקף חתלתולים, וּמֵחָדָשׁ הִצטרפה אֵלַי בְּטיולֵי הַבּוקר וַאֲחַרֵי הצהרים עם בּוֹנְבּוֹן וְקֶנְיָה שלנו, וַאֲנִי מניחה אוכל וּמַיִם עֲבוּרָהּ כמו עֲבוּר שאר הַ”בַּחוּצִים” כפי שֶׁכִּנִּינוּ אותם – הֲרֵי היה זה אלן שלי אֲשֶׁר למרות מֶחָאוֹתַי הִתחיל לְהַאֲכִיל אותה בנוסף מִבּעד לחלון הַמטבח שלנו אֵלָיו מצאה דַּרְכָּהּ, ערמומית שכמותה, וְצִלֵּם וְשָׁמַר בְּשֵׁם

בַּשִּׁבְעָה בְּמֶרְץ אַלְפַּיִם וְעֶשֶׂר שב סֶנְט אלן מֵאַסִיזִי שלי אל הָאור הָעליון ממנו הִגִּיעַ לְמשך הַחיים הָאחרון, מותיר אותי מרוסקת עִם הַכַּלְבָּה שלו קֶנְיָה וְעִם הַחתולה שלו סילְבִיָּה וְעִם “הַמשותפים” שלנו, לבדי
בַּדירה שלנו שֶׁקנינו בִּגבול קטמון הַיְשָׁנָה בִּירושלים, הֲלוּמֵי-צער כמוני, דעכו קַטוֹנְשׁוּ וְסִילְבִיָּה. לבדי לקחתי אל הַוֵּטֶרִינָר; לבדי כָּרִיתִי קבר וְטמנתי

אבל כאשר גֹּרַשְׁתִּי מִשַּׁם, הֲלוּמָה, מַשְׂכִּירֵי-דירות מסרבים נחרצות אף לְבַעַל-חיים אחד, וְעָלַי נסמכים גם כלבה וְגם ארבעה חתולים, נחלצה לעזרתנו סנטה ר’ של חתולֵי ירושלים וְקִשְּׁרָה בֵּינִי לְבֵין א’, שֶׁרצתה לתֵּת בַּיִת לִ”שלושה חתולים מבוגרים; עדיף נכים”… כִּי מִי זולת א’ היה לוקח את פֶלִיקְס הָעִוֵּר כמעט לחלוטין וְאת קִישוּט הַנֵּכָה הַקְּשִׁישָׁה; לְעולם עומדת תודתי לְ-ר’ על הַחֶסֶד הַהוּא – הַוִּתּוּר על אפשרות לִמְסוֹר שְׁנַיִם או שלושה מֵהָהמונים שֶׁהִצִּילָה היא, למען קורת-גג לי וְלַאֲשֶׁר-לי. וְחשבתי אז לִמְסוֹר גם את גּוּגִי… אישה אחת, כלבה אחת, חתולה אחת שֶׁהִינָה הַיְקָרָה-מִכֹּל לְלֵב אַבָּא-שלה וְאֵיך תִּפָּרֵד ממנה אלמנתו – אולי עֲבוּרָן בְּכֹל אופן תִּמָּצֵא דירה. אבל בְּאותו בוקר בו הִגִּיעַ נהג הַמונית, אחרֵי שֶׁהִכנסתי לִכְלוּב אחד את פֶלִיקְס, מבּיט בי בִּמבוכה בְּעֵינָיו הַסּוּמוֹת, וְלַכְּלוּב הַשֵּׁנִי את קִישוּט, דְּהוּמָה וּמפוחדת, סֵרְבָה גּוּגִי בְּכֹל תוקף. שָׂרְטָה וְנָשְׁכָה וּבָעֲטָה וּבָרְחָה שׁוּב וְשׁוּב. נהג הַמונית צפר מֵהָרחוב

בִּדמעות לקחתי את פֶלִיקְס וְאת קִישוּט איתי

בִּדמעות הִשְׁאַרְתִּי אותם אצל הַמְּאַמֶּצֶת

וּלְאורך הַשָּׁנִים אחר-כך, בַּדירות הַשְּׂכוּרוֹת שֶׁהִסכִּימו לְקבֵּל אישה אחת עִם כלבה אחת וְעִם שְׁתֵּי חתולות, וּלְאורך מחלתָהּ של קֶנְיָה עד הִגָּאֲלָּהּ מִיִּסּוּרֶיהָ, וּבַדירה הַקְּטָנָה שֶׁלִּבסוף הִתאפשר לי לִקנות בְּקִרְיַת-הַיּוֹבֵל בִּירושלים, תּוּלְתּוּשׁ וְגוּגִי איתי. נֶחָמָתִי בְעָנְיִי. וַאֲנִי חוזרת וְאומרת לה, לְאורך הַשָּׁנִים הָאֵלּוּ: חכמה של אִמָּא. אֵיךְ יָדַעְתְּ לְהִתעקש ככה. תודה שֶׁהִתְעַקַּשְׁתְּ ככה. תודה שֶׁאַתְּ איתי. אִמָּא אוהבת אותך, גּוּגִי. אִמָּא אף פעם לא תִּתֵּן אותך, לְאף אחד

לובשת את חולצת הַמֶּשִׁי הָאדומה, עָלֶיהָ הֶדְפְּסֵי דרקונים בְּצהוב וְקליגרפיה בְּשחור אֲשֶׁר הֵבִיא לי אלן שלי מִנסיעת עבודה לְסין, שוכח כְּדַרְכּוֹ כי אני נמנעת מִלִּלְבּוֹשׁ אדום וְשחור, וְהִתחלתי בעצם לִלְבּוֹשׁ רק אחרֵי פטירתו, נצמדת כמו הַסינים הָהֵם לְרוחות אבות הַמשפחה וּמבקשת מֵאהובי – כמו שֶׁבִּקַּשְׁתִּי בִּיְמֵי סִבְלָם של קֶנְיָה וְסִילְבִיָּה וְקַטוֹנְשׁוּ וְאַף ווּפִּי עָלֶיהָ לא כתבתי – לְהַנחוֹת אותי, בְּיום נִשּׂוּאֵינוּ הֶחָל הַיּוֹם וּבַימים שֶׁעוד יבואו, לעשות את הַנכון עֲבוּר גּוּגִי, עת מגיפה את התריסים כמעט לגמרי וְסוגרת את הַחלונות הַגדולים וּמשאירה מזגן דולק, לְהצל וּלְקרר כְּכֹל הניתן את חדר הַמגורים בו תשארנה שְׁתֵּי הַחתולות בְּצֵאתִי החוצה לְסידורים, כאשר גּוּגִי שֶׁנָּטְשָׁה את הַכִּסֵּא הֶחביב עָלֶיהָ מצטנפת בְּקֶרֶן זָוִית על הָרצפּה, פָּנֶיהָ מוּרדוֹת. חתולים הֶחָשִׁים בְּהִתְקָרֵב קִצָּם עוזבים את הַבַּיִת וּמבקשים לְעצמם מחבוא בַּחוּץ; אצלי נעולה הַדלת כפי שֶׁהיה גם בְּחַיַּי עם אהובי. מִבֵּיתֵנוּ יוצאים רק אל בַּיִת מוגן אחר, נהגתי לְהבהיר לְכל הַמתעניינים בְּמִי מֵהַנזקקים שֶׁאספנו. אבל היטב אני מכִּירה את הַפְנָיַת הָרֹאשׁ מֵהַחלון אֲשֶׁר עד לא מִזמן עוד היה מקור עניין וְהנאה, את הַוויתור בַּאֲפִיסַת כוחות

סוף-הַשָּׁבוּעַ שלושה וְארבּעה בְּיוּלִי: רגעים של אולי-שִׁפּוּר עַל-פְּנֵי הַחְמָרָה-בָּעֲלִיל

כְּשֶׁחזרתי מִחוּץ לָעיר לִקראת תֵּשַע בְּסוף יוֹם חמישי היא היתה מצונפת בְּקֶרֶן-הַזָּוִית, אבל נעמדה מידי פעם וְכָשְׁלָה עד אֵלַי יושבת אל שולחן הַמחשב וְזָקְפָה רֹאשָׁהּ אל יָדֵי הַמּוּשֶׁטֶת וּבִקְּשָׁה וְקִבְּלָה ליטופים עד עֶשֶׂר כְּשֶׁאָזַל כוחי וּפָרַשְׁתִּי לַמִּטָּה. אבל לְמחרת בַּבּוקר הִתחילה מֵחָדָשׁ לְדַבֵּר. לְאורך הַשָּׁנִים הִתבּדחתי על “הַשֵּׁם הָאמצעי” שלה, גּוּגִי טְוִויטִי גרין, חתולה “מְדַבֶּרֶת” שֶׁהִיא

“555”

הִגִּיבָה דליה לַדיווח שֶׁשלחתי, וְאחר-כך נדמה היה כי הִנֵּה, הֲטָבָה נוספת, כי גּוּגִי נִגְּשָׁה לגמרי בְּיוֹזְמָתָהּ אל עמדת הָאוכל וְהַשְּׁתִיָּה שֶׁבַּמטבּח וְהִשמיעה צליל של תלונה מובהקת, וּמִהַרְתִּי לרוקן וּלְמַלֵּא מֵחָדָשׁ את הַקערית הַחדפּעמית הַקטנה בְּאוכל יבש… אולי שְׁנַיִם-וָחֵצִי גרגירים, וְחָזְרָה אל הַכִּסֵּא שלה, וְשוּב שָׁקְעָה

מתישהו במהלך לֵיל הַשַּׁבָּת שמעתי את קוֹלָהּ ויצאתי אל הַמסדרון, רואה אותה פולטת נוזלים, אומרת לה, “זה בּסדר, ילדה של אִמָּא. הַכֹּל בּסדר”. בַּבּוקר שׁוּב מזגתי לה לְתוך קערית קטנה מַיִם מינרליים מֵהַבּקבּוּק, וְשׁוּב הוספתי קֻבִּיַּת קרח, וְהִגַּשְׁתִי לה בַּפּינה שנעשתה שלה עַל הָרצפּה. הִסתכּלה בי בְּעצב; בִּשתיקה

תּוּלתּוּשׁ, אֲחוּזַת קנאה, הִתעקשה לשתות את הַמַּיִם של גּוּגִי, דווקא. וְנִסְּתָה לִפְגוֹעַ בה, כְּדַרְכָּן לְאורך הַשָּׁנִים, לעיתים רָבוֹת, לעיתים מִתְכַּרְבְּלוֹת יחד, אך חסמתי וְנזפתי. לְאורך הַשַּׁבָּת, מוזגת מֵחָדָש בְּכֹל פעם מַיִם וּמַגִּישָׁה וְהיא מסרבת, אך אחרֵי הַצהרים לפתע: שותה. מאוד. בְּצמא. בִּשקיקה    

As long as a cat or a dog drinks voluntarily, there is HOPE

כמעט וַאֲנִי יכולה לשמוע את קולו של סנט אלן מֵאַסִיזִי שלי אומר לי, עֲדַיִן נוכח בי; עוד לִפְנֵי שֶׁהִגַּעְנוּ זה אל זו בְּמשך הַחיים הָאחרון הַזֶּה הלוא כָּמוֹהוּ אספתי וְטיפּלתי וְיודעת

אבל מכִּירה וּמְזַּהָה את הָריפיון של הַתנוחה וְאת הַמבּט הַזֶּה, הֶעצוב; הַשותק

לְשעה קלה בָּערב, בְּמשך הַבּיקור של הָאורח אשר כמעט שנה לא היה כאן, לְפֶתַע כמו הֻפְחָה בה רוּחַ-חיים וְנִדמתה כְּמִי שֶׁשָׁבָה לְאֵיתָנָהּ. הִתרפְּקה עָלָיו וְדָרְשָׁה ליטופים בְּדיבּוּר נרגש, וְהוא נענה וּמעתיר עָלֶיהָ חיבּה, תוֹהֶה על הָהִתנהגוּת הזאת שֶׁחָדָשָׁה עֲבוּרוֹ: “אף פעם היא לא הִרשתה לי לגעת בה קודם… אבל אַתְּ בטוחה שֶׁהיא בְּאמת חולה, היא נִרְאֵית חִיּוּנִית כל-כך?” … מַגָּעוֹ של הַמְּרַפֵּא, אומר קול פנימי כַּאֲשֶׁר גּוּגִי, זמן קצר אחרֵי הבּיקור, כבר מוטלת על צִדָּהּ על הַשׂמיכה הַירוקה הַמונחת על הַמזנון, וּכְבָר הָיְתה לְאַיִן חִיּוּנִיּוּתָהּ שֶׁמִּקּוֹדֵם, כַּמַּיִם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֶל-הָאֲדָמָה, וְאֵינָם עוד

מִיּוֹם ראשון חמישה בְּיוּלִי עד יוֹם רביעי שְׁמוֹנָה בְּיוּלִי: תעתועים; וְאָז: אִפּוּס שְׁעוֹן הַחוֹל

הַתְּנוּדוֹת הָאֵלּוּ על-פְּנֵי הַיְמָמָה, מֵהַבּוקר בו מוצאת אותה מכוּרבֶּלֶת על מטלית רצפּה בּחדר הָאמבּטיה, מַפְנָה רֹאשָׁהּ מֵהַקערית שֶׁאני מציעה לְפָנֶיהָ עם מַיִם חדשים, אל שעה קלה אחרֵי כן כְּשֶׁמגיעה מִיּוֹזְמָתָהּ אל חדר הַמגורים, וּמעלה עצמהּ אל בִּרְכַּי וּמִשָּׁם אל שולחן הַמחשב, אפילו מחכֶּכֶת רֹאשָׁהּ בְּיָדִי וּמבקשת ליטופים; בָּהתחלה הופתעתי וְהִתמלאתי תִּקְוָה, מהר הִתבּרר כי לַתִּקְוָה לא היה יסוד. כי כבר מסרבת לִשתות. לא עוזרים הַשידולים. קערית של מַיִם עם קרח וְקערית מַיִם בלי קרח, מוגשות עד אֵלֶיהָ. מַפְנָה רֹאשָׁהּ

מתכתבת עם דליה, שולחת צילומים מידי יום: “היא כל-כך רזתה”; “אֵיךְ לא, כאשר היא מסרבת לֶאֱכוֹל?”. “אבל היא חייבת לִשתות”… וְאחר-כך:  “אני לא רוצה שֶׁתִּסבול”. גם אני, לא רוצה

אֵיךְ לא חשבתי עליו עד הַבּוקר, נִדְהֶמֶת כְּשֶׁעוֹלֶה בי בְּבירור, כִּתשובה, שְׁמוֹ של הַוֵּטֶרִינָר אֵלָיו לקחתי, לבדי, קודם את קַטוֹנְשׁוּ, וּכְשָׁנָה לאחר-מִכֵּן את סִילְבִיָּה, וְלִבסוף כבר מִשכונת קִרְיַת-הַיּוֹבֵל את קֶנְיָה. “זה לא בּיקור-בַּיִת”, הוא אומר בטלפון. “תכניסי אותה לַחדר הָאמבּטיה, וְתִסגרי את הַדלת, וְתֹאחזי בה בָּעורף וְתַכניסי ראש קדימה לְתוך הַכּלוּב. כי יהיה צורך לעשות בדיקות.” “אז אחרֵי הַצהרים,” אני עונה. “כי בְּשעות אֵלּוּ היא כבר נכנסת לַחדר הָאמבּטיה מֵרְצוֹנָהּ.” … “מה לְאַחֵל לְגוּגִי”, שואלת אותי ר’ אהובת לב הגרינים. “שֶׁיִּהְיֶה לה קל; אנא אַחְלִי כִּי מה שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה עֲבוּרָהּ – שֶׁיִּהְיֶה קל”, אני מבקשת. שֵׁיִּהְיֶּה לה קל, היא מאחלת. קול אומר בי, אַחֲרֵי דְּבָרֶיהָ

GODSPEED
כמה רע היא מרגישה שֶׁאִפְשְּׁרָה לי ככה לֶאֱחוֹז בה וּלְהַכְנִיס לַכְּלוּב, חושבת לְאורך הַדרך – אוטובּוס וְרכּבת קַלָּה וְעוד אוטובּוס – וְגוּגִי כמו נֵעוֹרָה וּמשמיעה קריאות מצוקה רמות מִתּוֹךְ הַכְּלוּב. וְהִגַּעְנוּ. וּבָדַק. בּת אחת-עשרה וְקרוב-לְחֵצִי, עונה לִשְׁאֵלָתוֹ. הָהידרדרות בַּתקופה הָאחרונה. דווקא תּוּלְתּוּשׁ שֶׁמבוגרת ממנה בִּשְׁנָתַיִם אוכלת וְשותה וּפַרוותָהּ מטופּחת, מַגִּיבָה כְּשֶׁמֵּעִיר אודות הַמָּרְאֶה הַמָּרוּט וְהַמדובלל וְהַזָּנָב שֶׁלֹּא נֻקָּה אחרֵי הבַּיקור בְּארגז הַחוֹל וְהָהֲקָאָה שָׁם

“הַפֶּה שלה דווקא בּסדר”

כך אחרֵי שֶׁבָּחַן בְּאמצעות קָנֶה שֶׁבְּקָצֵהוּ פנס

“לא, לא בְּדַרְכֵי הַשֶּׁתֶן. הַגידול מֵאֲחוֹרֵי הַקֵּבָה”

אני זוכרת אֵיךְ אחרֵי שֶׁהִרדים למעני את קַטוֹנְשׁוּ, בִּקֵּש רק כדי לְאושש את הָהשערה של עצמו, וְהָאולטרסאונד הֶרְאָה בְּדִיעֲבַד שֶׁצָּדַק בָּאבחנה עַל-פִּי הַמישוש בִּלבד; אז כמו שֶׁאמרתי לו עַל קַטוֹנְשׁוּ, וְעַל סִילְבִיָּה, וְעַל קֶנְיָה – בְּתוֹר כל אחד – גם עֲבוּר גּוּגִי לא יהיה צורך בִּבדיקות מֵעֵבֶר לְמישוש, שַׁבְתִּי וְאמרתי כָּעֵת. וְגם עֲבוּרָהּ אבקש כי כל זמן שֶׁיּוּכַל עוד לִהְיוֹת לה – שֶׁיִּהְיֶה חופשי מִסֵּבֶל. “הַזריקה שֶׁאֵתֵּן לה עכשיו תגרום לה לְהרגיש טוב לְמשך כִּשלושה ימים. תוך עשרים-וארבע שעות תִּרְאִי שיפּור. וְהִנֵּה הַמרשם. דַּבְּרִי איתי בְּיוֹם חמישי וּלְפִי הַמצב אַנְחֶה אותך – חצי כדור בְּיוֹם; רשמתי עשרה כדורים”, אמר לי, וּלִשְׁאֵלָתִי חזר וְהִבְטִיחַ: לא תסבול. הַסטרואידים יִמְנְעוּ כאבים. וּכְדַרְכּוֹ סֵרֵב נחרצות לתֵּת הַעֲרָכַת זמן. “היה חתול בְּמצב כַּזֶּה שֶׁהֶחֱזִיק כְּשָׁנָה. אי אפשר לדעת מֵרֹאשׁ.” בַּדרך חזרה הַבַּיְתָה, בָּאוטובּוס וּבָרכּבת הַקַּלָּה וְשׁוּב בָּאוטובּוס, הַכְּלוּב על בִּרְכַּי, דַּלְתוֹ מוצמדת אל חָזִי, היא מְיַלֶּלֶת. “עוד מעט נגיע הַבַּיְתָה, ילדה שלי”, אני אומרת לְתוֹךְ הַכְּלוּב

“עוד מעט תִּהְיִי בּסדר”

הַשיפּור הִגִּיעַ אף לִפְנֵי הַמובטח. שעה קלה אחרֵי שֶׁיָּצאה מֵהַכְּלוּב שֶׁהִשארתי עם דלת פתוחה בַּחדר הָאמבּטיה, מִיּוֹזְמָתָהּ נִגְּשָׁה אל עמדת הַמַּיִם וְהָאוכל בַּמטבח, וְשתתה

למחרת בַּבּוקר מצאתי סימנֵי הֲקָאָה על הָרצפּה, אך מה זה חשוב; הַקול של פעם, קוֹלָהּ הַמִּתלונן וְהַתּוֹבֵעַ אוכל… ריקון של הַקעריות, אוכל חדש מֵהַשַּׂק ומַיִם נקיים. וְגוּגִי אוכלת מְעָט, לָראשונה מֵהַשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר

שְׁעוֹן הַחוֹל אֻפַּס; מֵעכשיו סְפִירָה מחודשת

מִיּוֹם חֲמִישִׁי תִּשְׁעָה בְּיוּלִי עד לֵיל שַׁבָּת עֲשָׂרָה בְּיוּלִי לִפְנֵי חָצוֹת: עד אֲשֶׁר כָּלָה הַחוֹל בַּשָּׁעוֹן

כְּשֶׁדִּבַּרְתִּי עם הַוֵּטֶרִינָר בְּיום חמישי, אחרֵי שֶׁקניתי בְּבֵית-המרקחת את טבליות הַסטרואידים, כבר הֶחְמִיר הַמצב מֵחדש. “תתחילי לתת לה חצי כדור”, הוא אמר. “אַחֵל לי הצלחה”, אמרתי בּחשש. בַּניסיון הָראשון גּוּגִי נאבקה וְיָרְקָה. קול פנימי אמר לי: “לא בְּכֹחַ. חַכִּי”. בָּערב נכנסתי אֵלֶיהָ לַחדר הָאמבּטיה, אחזתי וּפתחתי את פִּיהָ וְהִכנסתי, וְסגרתי, מעבירה אגרוף בְּמורד הַגרון לְזָרֵז בְּלִיעָה. בָּרחה וְהִתחבְּאה מִתַּחַת לַמִּטָּה, אבל אחר-כָּךְ עלתה שוב על הַמִּטָּה וְהיתה לְצידי רוב הַלילה

בוקר יום שישי לא נראה מבטיח; גם כְּשֶׁיָּצְאָה מִתַּחַת לַמִּטָּה, שָׁם היתה כְּשֶׁהִתעוררתי, מוּתֶשֶׁת מִשֵּׁנָה חטופה וְרָעַת-חלומות, וּבָאָה אל חדר הַמגורים, כבר הֵעִידוּ בָּהּ תְּנוּעוֹתֶיהָ – מתנודדת וְכוֹשֶׁלֶת – כִּי רע. מאוד

אבל שתתה מֵהַמַּיִם שֶׁמזגתי לקערית וְהֵבֵאתִי עד אֵלֶיהָ, יְשׁוּבָה על הַכִּסֵּא; תּוּלְתּוּשׁ דרשה וְקִבְּלָה קערית דומה. קניתי מעדן דְּגֵי אוקיינוס, כמו הַ”צ’וּפָּר” שֵׁמקבְּלים כְּשֶׁקונים שַׂק גדול של אוכל, וְעד לִפְנֵי כִּשְׁנָתַיִם נהנו מֵהַפִּנּוּק הַזֶּה שְׁתֵּיהֶן עד שֶׁהֶחלטתי כִּי אֵין הָעונג שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הָהֲקָאוֹת, אבל עכשיו אולי תסכים לאכול מעט מֵהַמעדן עִם חצי טבליה מרוסקת לְתוֹכוֹ? “היא כֹּל כָּךְ רָזְתָה”, אמר הָאורח, רואה אותה מֵחדש כַּעבור פחות מִשבוע, וְהיא כמו אז שְׂמֵחָה לקראתו, לְרֶגַע קצר נִגֶּשֶׁת אֵלָיו וּמְדַבֶּרֶת, וְאוֹזֵל כּחָהּ. “היא לא אוכלת”, אמרתי. הוא רִסֵּק למעני וַאֲנִי עִרְבַּבְתִּי; לִפְנֵי הַכֹּל הִגַּשְׁתִּי לְתוּלתוּשׁ צלוחית וּבָהּ אֵיְי-דִּי שֶׁנשאר מֵאותו ניסיון כושל בַּשבוע שֶׁעבר. וְאָז: הַצלוחית של גּוּגִי. הִתְרַגַּשְׁנוּ כְּשֶׁלִּקְּקָה מעט, אבל מִיָּד הִתבּרר שֶׁפּשוט לא. “לא, אל תכריחי אותה.” הִכנסתי לְתוֹךְ שׂקית ניילון וְשַׂמְתִּי בַּמקרר. אולי לְאחר-כָּךְ? שְׁתֵּיהֶן בָּאוּ אֵלַי לַמִּטָּה, אבל מִשעה לְשעה נעשה בָּרוּר כִּי רע. יותר וְיותר

אולי לא היה זה הַקול הַנכון שֶׁשמעתי; אולי טעיתי כְּשֶׁנִּגַּשְׁתִּי כבר בַּלילה אל חדר הַמגורים, היא שָׁם שְׂרוּעָה בַּאֲפִיסַת-כּוֹחוֹת בְּקֶרֶן-הַזָּוִית על הָרִצפּה וּמָרְאֶהָ כמי שֶׁבְּלִי תרופה לא תִּרְאֶה את יום ראשון, וּבְמָעֲנֶה לְדַחַף לא מְחֻוַּר לקחתי מֵהַשׂקית בַּמקרר את יתרת הַמנה שֶׁנשארה, מעדן וּבְתוֹכוֹ סטרואידים, וְאחזתי בָּהּ חסרת אונים מִלְּהִתְנַגֵּד, וּפתחתי את פִּיהָ וְהִכנסתי, וְסגרתי, גּוּגִי מתנערת וּמנסה לְהִתְנַגֵּד, לירוק הַחוּצָה, נשנקת. אולי הייתי צריכה לשמוע בְּקוֹלוֹ

לא יודעת כמה זמן חלף לִפְנֵי שֶׁהִתחילה לְיַלֵּל, בִּכְאֵב, בִּמצוקה

וְחזרה אֵלַי לַמִּטָּה, ריר צמיג זולג מִפִּיהָ וּמתנשמת בִּכְבֵדוּת. מה אעשה עכשיו, בְּלֵיל שַׁבָּת בְּעֶשֶׂר? מצלמת אותה וְשולחת עִם הֶסְבֵּרִים וּבְהִתנצלוּת לַוֵּטֶרִינָר בַּווֹטסאַפּ. “מה לעשות?” לא יודעת מה היה מועיל אילו ראה את הָהודעה לִפְנֵי רֶבַע לְחָצוֹת, הֲרֵי כבר תּוּלְתּוּשׁ סִמְּנָה לי – אף כי רק בְּדִיעֲבַד הִכַּרְתִי בְּכָךְ – כי אֵלּוּ הַשעות הָאחרונות של אחותהּ

חתולים הֶחָשִׁים בְּהִתְקָרֵב קִצָּם עוזבים את הַבַּיִת וּמבקשים לְעצמם מחבוא בַּחוּץ; גּוּגִי הִשְׁתַּחֲלָה לַפִּנָּה בֵּין שִׁדַּת הַמְּגֵּרוֹת לָארונית בַּחדר הַשֵּׁנָה. בַּתְּחִילָה היו קולות כְּאֵב, בְּהֶמְשֵׁך הִתנַשְּׁפוּיוֹת

פַּעַמַיִם נִסְּתָה תּוּלְתּוּשׁ לְהִתקרב אל הַמחבוֹא הָאחרון של גּוּגִי, פַּעַמַיִם קַמְתִּי אֵלֶיהָ וְהֵנַסְתִּי אותה מִשָּׁם; בַּשלישית הוֹצֵאתִי מֵהַחדר וְסגרתי את הַדלת. וְקראתי שׁוּב וָשׁוּב בְּשֶׁקֶט בְּשֵׁם גּוּגִי, וְאמרתי לה: “עוד מעט, ילדה של אִמָּא. עוד מעט יהיה אור, וְטוב. אִמָּא פֹּה. אִמָּא אוהבת אותך, גּוּגִי. אִמָּא פֹּה”. מֵהַפִּנָּה הִמְשִׁיכוּ עוד קולות, פָּחוֹת וּפָחוֹת

לא זוכרת כמה זמן שכבתי בַּמִּטָּה, מבקשת מֵחַיּוֹת-הַכֹּחַ, יִצּוּגֵי הַמָּגֵן שלי, לְהָקֵל על גּוּגִי בְּדַרְכָּהּ הַחוּצָה מִגּוּף-הַכְּאֵב בְּעולם הַחומר. אולי נרדמתי כי לְפֶתַע הָיוּ סִילְבִיָּה וְקַטוֹנְשׁוּ וּבוֹנְבּוֹן בְּמרפּסת פתוחה אל גִּנָּה פורחת, וְעל סַפָּה מכוסה כּיסוי מנומר פֶלִיקְס וְקִישׁוּט משתעשעים בְּכדור אדום. וְגוּגִי איתם. הִדלקתי את מנורת הַלַּיְלָה וְקַמְתִּי; הִדלקתי את מנורת הַתִּקְרָה. על הָרִצפּה בֵּין שִׁדַּת הַמְּגֵּרוֹת לָארונית. לא היה מקום לִטְעוֹת בַּמַּנָּח. הִזַּזְתִּי וְנגעתי בָּהּ. הָרֹאשׁ וְהָעֹרֶף כבר הִספּיקו לְהִתְקַשּׁוֹת. “בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֶמֶת”, שמעתי עצמי אומרת בְּקול. “אִם הַחַיָּה סובלת אז זו בְּרָכָה”, כתבה לי מ”ר האהובה על הַמוות הַצפוי כְּשֶׁהִתכַּתבנו לא מִזמן. עטפתי את גּוּגִי בְּמטליות רִצפּה, הַחלק הַתחתון של גוּפָהּ טרם הִתְקַשָּׁה, וְהֶעֱבַרְתִּי לַחדר הָאמבּטיה. וְהִבַּטְתִּי בַּשעון. רֶבַע לְחָצוֹת. כִּמעט שַׁבָּת

כַּאֲשֶׁר גָּוַע בַּבַּיִת אחרֵי מחלה ממושכת בֵּין בּיקור אחד בַּמִּרפָּאה הַוֵּטֶרִינָרִית לְביקור אַחֵר שִׁיבָּה, שֶׁבָּא איתי עם מוֹרִיץ וְעם בּוֹנְבּוֹן מִגבעתיים לִירושלים לגור יחד עם אלן שלנו וְעם קֶנְיָה וְסִילְבִיָּה, הָאיש שלי טיפּל בִּקְבוּרָתוֹ. וְאָז אחרֵי שֶׁנלקח אהובי לְבֵית עולמו, מותיר אותי לבדי עם כֹּל הַמזונבים שלנו, לקחתי אני לבדי מֵהַבַּיִת את גּוּפָהּ חסר-הַחיים של ווּפִּי – קצרה וּמהירה היתה דְּעִיכתָהּ – אל הַגִּנָּה בָּהּ נולדה, וּבִשעת בוקר מוקדמת חפרתי בִּקְצֵה ערוגה וְקברתי וְכִסִּיתִי

אבל עכשיו – אֵיךְ אקבּור את גּוּגִי וְהֵיכָן; לוּ יכולתי לקחת אותה אל צֶלַע הָהָר, הַר ירושלים מֵאחורָיו שוקעת הַשמש, וּלְהַטְמִין אותה בְּצֵל אחד הָעצים. בְּכֹל עֶרֶב אוּכַל לְהַבִּיט מֵחלון הַמטבּח אל הַשמש הַשוקעת, לשאול אותה: הַאִם טעיתי? הַאִם הַמעדן עם הַסטרואידים נִשְׁאַף בִּמקום לְהִבָּלַע, מצא דַּרְכּוֹ אל הָרֵאוֹת, הַאִם הִתמרדה הַקֵּבָה בָּעֲוִיתוֹת הֲקָאָה – גידול מֵאֲחוֹרֶיהָ וְאולי כבר צרה מִלְּהָכִיל דבר? מה זאת עוללתי? אולי היה עָלַי לְחַכּוֹת; אולי עוד היה מתאפשר לְהַגִּיעַ בְּיום ראשון אל הַוֵּטֶרִינָר; אולי בְּכֹל אופן זריקה מידֵי כמה ימים; אולי לא נכון היה הַקול שֶׁשמעתי  

לְמחרת: מְנוּחָתָהּ שלום

הַקָּפֶה מֵחָצוֹת, אחרֵי שֶׁהִתְבָּרֵר כי עברה מֵארץ הַחיים, הֶחזיק אותי עֵרָה וְכותבת עד שֶׁעָלָה אור ראשון לִקראת רֶבַע לְשֵׁשׁ. “בְּבקשה עזור לי”, אמרתי לִתמונתו של אלן שלי, מחייך אֵלַי מֵהַתצלום מִיָּמִין לַמחשב, בְּצֵאתִי מֵהַדלת לובשת על-גבֵּי כְּתֹנֶת הַבַּיִת שלי את מעיל הָאופנוענים הַכּחול שֶׁמצאתי בֵּין חֲפָצָיו אחרֵי פטירתו, בַּכּיסים הַגדולים הַטלפון הַסלולרי וְזוג מִסְפַָרַיִם, בְּיָדִי הָאחת מלופפת שקית ניילון שחורה גדולה וְעבה וּבָהּ שְׁתֵּי אדניות על הַצמחים שֶׁבְּתוֹכָן וּשְׁנֵי בּקבּוקֵי פלסטיק מלאים בְּמַיִם וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת שְׁתִילָה בִּמקום אֵת חפירה שֶׁאֵין לי, וּבָיָּד הָאחרת אוחזת דלי לְתוֹכוֹ הִכנסתי את גּוּפָתָהּ, כבר נוקשה לגמרי, עטופה וּמכוסה בְּמטליות רִצפּה

הַדרך עד קְצֵה הָרחוב וּבְמורד הַמדרגות וּפְנִימָה בַּשביל הַמקבּיל בַּמדרון, מתנשמת מִתַּחַת לַמסֵכה, משננת כִּתפילה: “עזור לי, אהובי”. לא כאן. לא כאן. פֹּה, מִתַּחַת לִדְבוּקַת הַשִּׂיחִים הַזֹּאת, בָּאדמה שֶׁמִּתַּחַת לַעֲרֵמַת הָענפים הַיְבֵשִׁים. הַחפירה שֶׁהִתאפשרה לי רדודה מאוד. הִנַּחְתִּי, וְכִסִּיתִי בְּמטליות הָרצפּה, וְערמתי אדמה עֲלֵיהֶן כְּמיטב יכולתי, וְיָצַקְתִּי את הָאדמה עם צִמחֵי הַבָּר שֶׁפַּעַם הִנְבִּיטוּ עצמם בְּתוֹךְ שְׁתֵּי הָאדניות שֶׁנדדו איתי לְאורך הַשָּׁנִים, אולי יִקָּלְטוּ על קִבְרָהּ של גּוּגִי וִיְכַסּוּ וְיִשְׁמְרוּ; אספתי צמחיה יְבֵשָׁה וְגזמתי ענפים ירוקים רעננים וְהוֹסַפְתִּי וְעָרַמְתִּי על הַקבר, וּפִזַּרְתִי פִּלפּל שחור טחון, לְהַרחיק חתולים וּכלבים וְתנים מֵהַקבר שֶׁלְּמוּלוֹ נשקף מֵרחוק צֶלַע הַר ירושלים. הַשמש תשקע שָׁם מִדֵּי ערב. מֵחלון הַמטבּח שלי אַבִּיט בַּשקיעה וְאוֹמַר: תודה שֶׁהִתְעַקַּשְׁתְּ לְהִשָּׁאֵר איתי, גּוּגִי אהובה. תודה על הַזְּמָן שֶׁהֶעֱנַקְתְּ לי. מְנוּחָתֵךְ שלום